איים בזרם

                                                                     א

תדיר קורה לי שמחשבותי מתערבבות עלי. כל כך הן מעורבלות שאני נאלץ ל'נגב את השולחן', לבצע 'פריש מיש'  או באנגלית TO CLEAN THE SLATE. לאחר מכן אני יכול, לרוב, לאתחל מחדש. המשימה הזאת לא קלה, כפי שלמדנו ממכרינו מישכבר הימים חוודז'ה נאסר א דין שהיציע מרפא לגיבן בתנאי שלא יחשוב על תחת אדום של קוף. הלה לא עמד בתנאי, נשאר גיבן, ונאסר א דין נשאר עם הכסף. חזרה לעניינינו, (RETOURNONS A NOS MOUTONS ) מצאתי טכניקה מצויינת לנקות את המחשבות. לצורך כך יש להגיע למסך 'שלג' בטלוויזיה. (מן המפורסמות היא שהשלג על המסך הוא שריד למפץ הגדול ) אני מתבונן בריכוז בשלג, וממש משתדל (ללא הצלחה כמובן) לעקוב אחרי הכיתמונים המרצדים. ותמיד, אחרי די זמן של פעולה זאת אני נקי ממחשבות, די נקי.
הדברים קשורים בזכרון. עם חלוף השנים זרם הזיכרון הופך יותר ויותר דומה לנהר גדול הסוחף משוליו סחף המתערבב במים הנקיים שבאמצעו. אפשר לומר עלי שפנייה אל הזיכרון שלי מביאה מבול של אסוציאציות/מערבולות המפריעות לי לקרוא בדפי הזיכרון את הנושא שחיפשתי. אצל זקן בודד כמוני הזכרון עמוד-תווך הוא בתוכן החיים. הדייסה שמופיעה אצלי בכותרת זיכרון טעמה מר. אומרים לי שזה חיזיון נפרץ ושככה זה אצל כולם. נחמה פורתא. ברבות השנים חלק הולך וגדל של העולם הנפשי מורכב מקורי זיכרון. צעיר, אם שכח מה, מנפנף בידו כאומר לא חשוב. הזקן שמנסה להיזכר במה מפתח קמעה פניקה.

                                                      ב                     

עיתים, שהן  מרבית העיתים כולן, ואין עם מי לדבר, מדברים אל הנייר. כפי שאתם יודעים אין נייר בימינו ולכן יוצא שהנולד מן ההיזקקות לשיחה לובש צורה של כתבה. מטבע ברייתה כתבה היא חד צדדית, וברי לי שהרבה ממה שעבר בחד צדדיות ולא אותגר בבחינת הדו-שיח לא היה שורד. (אגב: ברי ושמה - ברי עדיף.)

היום למשל ראיתי (צ'ל צפיתי) בסרט, ונשלפתי משלוותי.

ויש לי מה לומר עליו. אתרכז בבחינה אחת שלו המהווה שלד עליו מרושת הסרט. מדובר בזיקנה. חוטי השתי והערב של  הזיקנה  בולטים ומושיטים ידים רוחשות טוב לעלילה. חוט השקט. חוט הדיוק. חוט ההשלמה. חוט האחווה. חוט היופי. חוט הרצון-להיות-שם. חוט המבט אל האופק. חוט שילוב הידים. 

במה דברים אמורים? בפלטה של הסרט. כולי עלמא מכירים את הפלטה של הבמאי אלמודובר. צבעים חדים ובהירים, רוויים, ואם היה נדרש ללוותם במוסיקה מן הסתם היה זה בכלי ברונזה (BRASS). משטחי הצבע גדולים יחסית והצבעים מדברים או צועקים. 

הסרט המדובר (הנקרא "לווחתני אוגוסט" ומופיעות בו בטי דוויס וליליאן ג'יש) טובל בצבע שקט. כהה. גוון חום של ריהוט ישן, כמו דוק של חלודה מערפל את האווירה. הוא מזכיר את הסרטים הטובים על ה COUNTRY SIDE כמו האגם המוזהב, אהבת אישה, וכאלה. בתחילת הסרט, די מהר, 'בא לך' להסב אחורה בכורסה ולהיתמסר. הרהיטים ישנים אבל וודאי שאין ריח טחב בחדרים. הצבעים מקומטים כמו עורם של הגיבורים. בהתאמה גם התלבושות, ואם אפשר, כמו בסרטינו, לטייל אותנו בנופי-חלום ובחבלי ארץ היישר מן האגדה, הרי העדן מוכן. הייתי מוכן להסתובב ולהסתופף בשכונה הזאת ולבטח הייתי שוכח את כל העולם.

ועוד אוסיף ואומר כי הסרט העלה בי תהיות שעליהן אין לי ממש תשובה. כל הטיפוסים בסרט ממש זקנים מופלגים. ממש. ומצאתי את עצמי שואל איך אני מוצא את מקומי בינהם? הרי קצב הליכתם לאה, הם צולעים, הגיבורה עיוורת. האם מקומי איתם? ובמידה רבה של הסכמה מדעת ושלא מדעת אודה: אלה עמיתי (MY PEERS). מיד הרמתי את עיני ובדקתי פנימה ואכן נתגלה לי שביני לבין ספורטאי האולימפיידה ועולמם חוצץ יותר מאשר מספר עשריות השנייה החולפות מתחילת התרגיל עד סופו. אני מרגיש שזקנה קושרת אותי ומגדירה אותי ושיחד עם עוד מופעים רבים מיספור עולם הצעירים אבוד בשבילי. יותר נוח וקל לי להסתובב כרוח בין הישישים או להיות להם צל. עולמם של נכדי הולך ורחוק ( לא שהיה קרוב אי פעם).

צריך להכין ארוחת ערב.