מחול בשחור לבן

DANCE By Lucinda Childs 1979






הי,


כשסיימתי לראות את קטע הריקוד הזה שקעתי במחשבות.




ראשית – ברור שהקטע לא יהיה לטעמם של הכל. לא. נכון יהיה כי רק מתי מעט יהנו ממנו ועוד פחות ייאצרו כח וייצפו בו עד הסוף.



על כן ניסיתי לרשום מה משך אותי בקטע ומה ריתק אותי.



עלו בי אסוציאציות להפנוזה, לתאווה, ליפי התנועה, ליפי גוף האישה,(למרות שהיו גם גברים אבל רקדו בנשיות) לכוח של החזרה (REPETITION)...


אני מקשיב למוסיקה ורואה את הרוקדים חולפים מצד לצד של המסך ואומר לעצמי: עכשיו יתפתח הסיפור, עכשיו יבוא פרק ב', כבר התמצה הנושא - ולא היא. אני מוזמן בנגוד לצפוי להמשיך ולספוג עוד ועוד...ואז נפתחים קולטנים חדשים ואני מתפנה להתרכז בתנועה. כביכול פשוטה ביותר. אבל אין לי שמץ של יכולת לפרק אותה למרכיביה. בשליש הראשון הכל זורם מצד לצד וחוזר חלילה. הרקדנים נשארים בתחום של תנועות פשוטות – צעדים כאילו של יום יום הנפתחים לפיסוק סיבוב, והצעדים כאילו על גחלים לא משתהים על הרצפה. מנין הם מקבלים את הסימנים? (QUES) ואף אחד לא מתכופף ואיש לא מתייחס לרעהו. ורגע, המנגינה, האם היא זהה לעצמה? האם האווירה שהיא משרה מתאימה לריקוד? ואני רואה שאין קשר חד חד ערכי בין התנועה והמוסיקה. כאילו שני מישורים אחד מעל השני. אין ערבוב אבל גם אין סתירה. אני מרגיש שאני ניזון משני מקורות. פעם זה רקע לזה ופעם זה רקע לזה. פעם שולטת העין והאוזן משנית ופעם הרכוז הוא באוזן, ולעיתים אני צף מהופנט. ככה נוסף רובד אחר רובד ואני מבחין בהשתנות מתמדת אצלי. כל רובד משנה את הסך-הכל העדכני, והרובד הנוסף כבר נופל על על מצע חדש, תערובת הרבדים עד כה. עיני שונה בכל חזרה וקולטת את הקורה בערוץ חדש. בכל פעם אני שואל שאלה חדשה והתשובה ברובד הבא שוב צובעת את החוויה מחדש. אני נזכר בדברים דומים אצל באך, שלעיתים חוזר על מחרוזת צלילים כמה פעמים ואנשים רדודים רוטנים: משעמם! אני חושב על כוחו של טפטוף מים השוחק אבן קשה, וחושב על החזרות בתפילה... אנא אדוני הושיעה נא, אנא אדוני הצליחה נא וכו'.


אני פותח מגרה חדשה לקבלת חומר מיוחד. עד כמה אני נהנה מן הבחורה העומדת קפואה ועיני החולפות לאורך קומתה רואות אותה רוקדת ריקוד קסום, ריקוד ללא תנועה. והיא כל כך יפה. ועיני מטפסות מתרפקות אל ראשה וצונחות אל רגליה, שוב, שוב ושוב.


והקולז'ים שוב מדגישים את החזרה ומתגברים את הנושא ומעמיקים אותו ומפשיטים אותו. מקסימום מינימליזם (אוקסימורון). אין שנויי צבע. אין שנויי תלבושות. וה'משעמם' הזה מרתק, כובש ומנגן על נימי נפש נעלמים.


האם תמו מחשבותי? לא יודע.

מעשני הנרגילות

לראות ולא להאמין
לאחרונה אני נתקל בתופעה מוזרה ביותר. נוער מתמסר לעישון נרגילות! הנ יושבת חבורת צעירים ומתעסקת בהדלקת הנרגילה, גחלים, לבוי הגחלת, כל אחד מוסיף את מומחיותו ולבסוף הנרגילה מעלה עשן, יופי. החבורה מתפנית מטרחת ההדלקה ומעבירה את פית הנרגילה מאחד לשני תוך העלאת תמרות עשן. ודומה שהנאה צרופה אופפת אותם.
והנה מצטרף נער נוסף, הוא נושא בידו נרגילת נפילים! ממש בזוקה. התרגשות קלה, וה'בזוקה' מעלה עשן אף היא.
שאלתי מה יתרון לגודל של המתקן ומיד קבלתי תשובה מלומדת ורצינית שבגדולה 'זה' מחליק (בלווית תנועת יד מן הגרוגרת עד לקיבה)יותר טוב כי זה קר ו אני לא  זוכר מה עוד.
בליבי חשבתי אם אותו מומחה בנרגילאות יודע את שם נשיא המדינה היום או מה קרה עם המרמרה, או מי היו הבלויים.

מחנכת?

קבוצת בני תשחורת, שלהם אני קורא מעשני נרגילות, התפרעה תוך צפייה בהצגה 'גטו'. ההחלו התנצלויות מכל עבר והארץ מלאה מליצות סרק על ריקנות הנער ועל חוסר סמכות מחנכיו. אני יודע בדיוק איך הייתי מחנך את מעשני הנרגילות להיות ראויים לקורבן נספי השואה, ולקרבן חללי מערכות ישראל. ולכן  לא אליהם מכוונים דברי. את הנוער הזה סימא עשן הנרגילות ומזמן התייאשתי ממנו. הנוער הזה שמעודו לא נכח בפעולה של חוגי הסיירות או השתתף בחציית הכנרת ולא שר בערב של שירה בציבור, זה נוער דור המדבר. אם נצליח ונשרוד כעם לא יהיה זה הודות למעשני הנרגילות. הללו הם סרח עודף של חבריהם הנושאים בעול, אנשי אמת פקוחי עינים, נושמי אוויר צלול, החיים במציאות ולא בתוך ענני עשן הנרגילות.
אם כך אז על מה יצא קצפי? על אותה 'מורה', מרכזת שכבה שטרחה לכתוב מכתב תלונה על אלה שהעבירו ביקורת על המפריעים להצגה. לפי העיתונות היא טוענת שיש שנפגעו מן הדברים, שומו שמים! הרכזת הזאת, שאם נרכז את כל שמרוכז במרכז הוויתה לא נקבל די למלא קליפת אגוז, אותה רכזת אטומה מצאה לנכון להלין על הפגיעה בנפשם של המפריעים מעשני הנרגילות ולא עלה על דעתה לבדוק את ציצייותיה היא ולהבין את גודל טימטומה. אם כאמור אכן כתבה מכתב כזה על נייר, הייתי מקפל את הדף לכדור ותוחב אותו לתוך גרונה שתחנק מדבריה.
את עתיד מעשני הנרגילות מעצבים במידה רבה אותם 'רכזים' שאין להם ולחינוך מאומה. וזו סכנה קיומית לפחות כמו הגרעין האירני. הלוואי ויהיה מחנה אנשי חינוך האמת פקוחי העינים חזק דיו להחזיק את אפינו מעל המים עד מות אנשי דור המדבר, כי אם לא גורלנו נחרץ.

5.5.55
אני הייתי שם!


ב-5.5.55 ביום חמישי בשעה חמש התנהל מסדר הכנפיים. של קורס 17. בקהל ישבתי גם אני, גדנ"עי אוויר צעיר שעיניו יצאו מחוריהן למראה הטקס (צנוע מאוד יחסית להיום). טרם פגשתי מי המתייחס לתאריך המופלא, והנה בכתבה על "ילו" מוזכר התאריך. את הקורס הזה סיים גם אריה בן-נאים, לימים בעלה של מלכת הכתה שלי תלמה אחיאסף.

היו אלה הימים הנהדרים בחיי. ראיתי וטעמתי קטעים מן העתיד שחשבתי שמזומן לי. אז חשבתי.

הראיון עם ילו מציג טיפוס מושלם, המצליח בכל משלח ידו.

ברצוני להצטרף לאחת מן הדעות שהיביע, שהיא גם דעתי. הוא גורס כי חיל האוויר משול לאגרוף, ובנוי להכות באגרוף כמקשה אחת. הוא מתרעם על השמוש בח"א באצבעות אצבעות.

הדבר טומן בחובו סכונים גדולים. מה נאמר אם בריצה אחרי משלח קסאמים בודד יפול מטוס?

ברשומה קודמת שלי דימיתי את ח"א לפטיש שניצלים. מכה בצד המחורץ שלו מאפשרת לרבים מן המותקפים לברוח. ואילו מכה בצד השטוח של הפטיש וכל האויבים נכחדים.

ובעוד רשומות כתבתי שתגובות רופסות, לפי מתכוני השמאל ה"נאור", אולי חוסכות קורבנות במידי אבל הקרבן אותו אנו מקריבים בשיטת התגובה ה"מדודה" הוא עצום ולא היה שום חיסכון לא בחיי אדם, לא בשגרת חיים לא באבדן רכוש ולא בקצור ימי המתח הלאומי.

ובמילותיו של ילו: "אם כבר צריך לחסל משהו- אז מן השורש". והוא מביא כגוגמה תקיפה מאסיבית של שטח ירדני שהביאה לשקט מוחלט של הגבול למשך שנים רבות. והנה צטוט מפי ילו:

ומשום שישראל לא פעלה כך, היא נכשלה במלחמת ההתשה. "במקום לתקוף במלוא הכוח, כפי שעשו בתחילת המלחמה 100-כש מטוסים שלנו תקפו והניסו את המצרים, על סוללות טילי הקרקע-אוויר שלהם, מגדות התעלה (מבצע "בוקסר,(" נכנענו בהמשך לפינג פונג של החלפת מהלומות מקומיות. אי אפשר להפעיל חיל אוויר במנות בודדות. חיל האוויר הוא אגרוף אדיר, לא אצבעות קטנות

אז זהו, לעיתים תוך כדי נוסטלגיה יש גם כמה נימות של נחמה.

ילו הדריך בקורס שלי (25) ואני זוכר איך אכלתי אותו וחבריו בשקיקה: להיות כמוהם.

הגאז המצרי


כבן הארץ הזאת התפתחה אצלי תחושת בטן ביחס לכל מיני תופעות, אירועים וכל אותם נושאים שלגביהם אין לי מידע ונתונים שיאפשרו גבוש דיעה מבוססת יותר מתחושת בטן.

לפני שנים מספר פנתה ישראל למצרים והציעה לקנות ממנה כמויות של גאז להפעלת תחנות כח. כבר אז נחמץ ליבי על הצורך לקנות גאז אותו גילינו אנחנו לראשונה. אבל על רגש זה אפשר לומר כי ילדותי הוא.

לא כן התחושה העזה שקננה בי מאז חתימת העיסקה. היה בי חוסר אימון מוחלט במצרים. הייתי משוכנע שהעיסקה עומדת על כרעי תרנגולת, ולא תרנגולת חזקה.

אז לי, כאזרח פרטי מן השורה, מותר לבצע התקשרויות הזויות ולאיש אין זכות למחות בידי. לא כן החתמים מטעם הממשלה. קשה למצוא דוגמה לתמימות כזו. האם נעשה סקר על מידת הבטחון של אספקת הגאז? האם אלה שחתמו על החוזה עם המצרים עדיין משרתים? ברור לי שכן. אצלינו המסקנות העולות מכשלון אינן מביאות בהכרח להפסקת פעילותם של האשמים. וכי מה סברו, המצרים יעמידו שמירה מתאימה על צינור הגאז וילחמו במחבלים הבדווים ואחרים המתנכלים פעם ועוד פעם לקשר המסחרי עם ישראל?

הטלת המשק לסחרחורת מחירים, להוצאות עתק בקניית דלקים חלופייים ולערעור היציבות הכלכלית. עבורי הספיק אירוע הצינור הראשון לאישוש תחושת הבטן שלי. אבל הממונים על הנושא התפלשו בהבטחות שווא ונסיונות סרק של המצרים לגרש את החבלנים.

כמו בפרשת התפלת המים עוד בימיו של אלכסנדר זרחין נתון גורלנו בידי אנשים קטנים. כל אימת שירדו כמה מילימטרים גשם דחו ללא ניד עפעף את התקציבים המיועדים להתפלה. וכיום אנו ממשיכים לחכות לרצונם הטוב של המצרים לתקן את הצינור. בין השאר נגרם עכוב ביישום פתרונות פחות ארעיים לאספקת דלק.

כשעסקינן בערבים ומוסלמים תחושות הבטן שלי לא מכזיבות. ראה חוזי השלום עם מצרים וירדן, פעילות הטירור בכלל.

אוי, כמה חסר לי החומוס בדמשק!

מה בין סנקציות ותקיפה.

כבר הרבה זמן הדעה הגורסת כי צריך לתת לסנקציות זמן להבשיל שולטת בעולם יפי הנפש.

ה"נאורים" שבינינו מגלגלים עיניהם לשמים ואומרים הזכות להתקיף תשמר לנו לאורך זמן וחובה עלינו למצות, שוב, ל מ צ ו ת את הדפלומטיה והסנקציות. אין בעולם מי שמעדיף את סגירת תוכנית הגרעין האירנית ע"י תקיפה על סגירתה כתוצאה מסנקציות.

ביסוד המחלוקת מונח הלו"ז לפיו שוקלים הצדדים את החלטתם: אלה אומרים יש זמן והסנקציות שבאמתחתנו וודאי שיביאו לתוצאה המבוקשת. ה"סנקציונרים" מוסיפים ומצביעים על השפעות הלוואי של תקיפה והקשיים והמצוקות אליהן תקלע ישראל לאחר תקיפה. במקרה של כשלון התקיפה, הם אומרים, המצב הבינלאומי יהיה חמור עוד יותר.

מעצם טבען סנקציות נחנות בתכונה של סבון רטוב. אתה לוחץ אותו והוא נשמט מידך. כל סנקציה לעצמה תגרור סבב דיונים שהם זמן, הקמת "וועדות פקוח, מעקב אחרי פורצי גדר, דיונים עם פורצי הגדר, שוב זמן. ואז מחליטה מחצית העולם הסינית/רוסית שהסכמותיהם לסנקציות לא כוללות סחורות אלו ואחרות, ויהיו דיונים ויהיו פשרות וזמן יקר עובר. והאירנים גורמים לעליית מחירי הדלק והעליה הזאת נתלית בצווארנו. אין לדבר סוף והדבר בנפשנו.

וחשוב יותר להזכיר ולהכריז ולהדגיש ולרשום שכל אותו זמן הצנטריפוגות סובבות! וכי למה שתעצורנה?

ובאשר לפקוח על כביכול הפסקת פעילות גרעינית עלי לציין שאירן ומדינות דומות כוחן רב להן במשא ומתן עם בעלי פלוגתא מערביים. אין כמותן למשיכת הזמן, תעתועי הכרזות והטעיית הציבור. אירן תסובב את כל העולם על אצבעה הקטנה. ומה יהיה אם בראש משלחת המערב יעמוד עוד ברדעי מחורבן אחד?

ועוד אומר. כל אותם המציגים מצגי אימה על העולם אחרי התקיפה עוורים בעין אחת. אני רואה מצג אימה מסוג אחר: טיל גרעיני אחד מתפוצץ אי שם בגוש דן.

לעולם כולו מותר להסס ולהתלבט. לנו אסור.

האומרים כי תומכי תקיפה הם מחרחרי מלחמה נמנים על יפי הנפש ה"נאורים" אשר מאז ועד עולם מגודרים בדל"ת אמות של שמאלץ שמאלני. האופק הקצר שלהם עלול להיות בעוכרינו.

סיפור

יום אחד באחד מאלה הימים שבאו עלינו לטובה עלתה קבוצה של אנשים ואחרים לרכבת. היה זה בתחנה התל אביבית מרכז-סבידור-ארלוזורוב. לידיעתכם הנהלת הרכבת ובראשה המנהל של הרכבת נוטים להצניע את התיבה "ארלוזורוב" הנמצאת בתוך שם התחנה דדן, שכן (או שלא) טרם נפתרה תעלומת רצח ארלוזורוב, (שהיא כידוע לכל, הבעיה הקשה והכבדה ביותר בתקומת העם על אדמתו תוב"בבבא) וההנהלה, (של הרכבת), גורסת שלא יאה להביא את קהל הנוסעים והבאים לידי מאמצים קשים הכרוכים בהתלבטויות בפרשה דדן מתולדות הישוב אבל סטינו מן הנושא. אמרנו שבתחנה דדן עלתה קבוצה של אנשים ואחרים לרכבת. ואלה העולים:
ערבי, כפיה פלישתינית לצווארו. 
אשה בוגדנית, עם שסע בחצאיתה עד גובה החגורה אבל בצד. 
אברך, שנשא מכשיר פקס נייד.
אפרוח אווז, מרכיב משקפיים כהים כמו היה סוכן חשאי. (האפרוח דדן סבל מתופעה נפוצה בחוגי אפרוחי-אווזים כגון האפרוח דדן, דהיינו נתק מובהק מן המציאות)
הרכבת היתה בדרכה צפונה. ואיזו תחנה היא הבאה בדרך הרכבת צפונה? נכון! האוניברסיטה.
עיקר ששכחתי לספר הוא שהרכבת איחרה והסליחה היתה עמנו, עובדה, כרוז הרכבת הודיע: "הרכבת לבנימינה תאחר בשש עשרה דקות ועימכם הסליחה." עכשיו מששילמנו את חובנו לאמת שבמהלך הספור ולמס הכנסה נשוב לנוסעינו שהם הם, הם ורק הם, הם הם נושאי ונשואי ספור זה. זה סיפור שעוד יסופר. הן מסביב למדורה והן ליד עריסות תינוקות עם קשיי הירדמות, שהיא, כידוע לכל, תופעה נפרצת (מלשון חיזיון נפרץ).
היכן היינו? אה. היינו אי שם ברכבת לבנימינה, כשגבורי סיפורינו ישובים קרובים זה לזה, במטחווי אוזן (בלשון חז"ל היינו אומרים זה אצל זה)

עוד יבוא