יום חמישי, 17 ביולי 2008

מאת 'גשר הירקון' דצמבר 2005 רחובות
מדים משמעת ומשמעות
הם צעדו בשורה עורפית במעלה הרחוב. כיתת פלמחניקים. עשרה במנין. אני זוכר את כובעי הגרב השמוטים והחותלות (פאטס) לקרסוליהם. לא יאומן: למרות מספרם הקטן הם שרו את "מסביב ייהום הסער...". הם הרגישו ושידרו ESPRIT DE CORP. ובגדיהם הזרוקים שימשו מדים לכל דבר. זה היה אז. היום? לא תמצא עשרה אנשים, מתוך איזה מסגרת שהיא, שלא יתביישו לשיר שיר לכת באמצע הרחוב, אבל כן תמצא רבים שיגדירו את עצמם בסמרטוט כובע, נעלים ששרוכיהם פרומים ומשתרכים, וכל חזותם אומרת: אני חופשי! אותי לא יכניסו למסגרת! ולעזאזל צהל או העיריה או אגד או כל גוף שרצה לטפח גאוות יחידה. לא חופש הוא אלא עבדות נרצעת לשיבוש מחליא של סדר העדיפויות שלנו. (אם לא משום סיבה אחרת האם לא נכון להגן על הראש מן השמש? )
עוד הגדלנו לעשות: ראו "מסעי כומתה" המסתיימים במסדר הכומתה. מזילים דמעות, חובשים את הכומתה כמו סיר לילה, ובמהרה מעבירים את הכומתה אחר כבוד אל מתחת לכותפת שם היא הופכת סמרטוט. ובסיום של מסלולים או קורסים וכו' אחוות הלוחמים של החבר'ה עולה ומתפרצת והחבר'ה רוכשים כובעי בייס-בול עם הדפס חגיגי תואם ואז יש לנו חיילים עם סמרטוט כובע מתחת לכותפת ולראשם כובע נוסף! רק בישראל.
בימי מסעות העם במדבר תפרו לכהן הגדול "מדי שרות" מפוארים להבדילו מן העם, ובויקרא ט"ו ל"ב אנו קוראים שכבר בימי אבותינו עשה הבגד את האדם, וירושת הכהונה הגדולה היתה כרוכה בלבוש המדים: " ... ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקודש" ספר ויקרא מלא באיזכורי בגדי קודש מאוחר יותר אנו מוצאים את הפסוק המפורסם:"שמלה לך קצין תהיה לנו".
ואצלנו איזה הוא גיבור? זה שגנב יותר זוגות מדים מן הצבא ומטנף אותם בעבודה בכל מקום ואין מוחה בידו. היש עוד צבא בעולם הרואה את מדי ה"ב" שלו נמרחים בכל טינופת באזרחות? אין. ביום בו יובן שגנב המדים נעדר גאוות יחידה ושביום פקודה הוא עלול לבגוד בחבריו, באותו יום יהיו החיים יפים יותר.
פעם, בפריז, עקבתי אחרי פקחית עיריה בעת שחלקה דוחות חנייה. הוקסמתי. לבושה בחליפת מדים תכולה מגוהצת יפה וסולידית ומגבעת לראשה, CHIC PARISIENNE. היא כיבדה את עבודתה ועבודתה כיבדה אותה. מחשבותי נדדו אל הדמויות שמחלקות את הדוחות אצלנו.
בשנים שלפני מלחמת ששת הימים התנהלו בגבול הצפון עמותים תכופים וקשים עם הסורים על רקע הטיית הירדן, התנכלות לחקלאים וסתם קנאה. שמח. מסתבר שביצועי השריון היו 'ככה ככה' או פחות. המצב לא נעלם מעיני מפקדי השריון והם התאמצו לתפוס את השור בקרניו ולהביא את הטנקים לרמת תפקוד משביעת רצון. ספר מעניין על התקופה, "חשופים בצריח" של שבתי טבת מתאר באריכות את המהפכה שנדרשה בחיל השריון. האיש שהביא להבשלה את המהפכה היה האלוף ישראל טל (טליק). פנים רבות היו לשידוד המערכות בשריון וטופלו הרבה שטחים ולא האחרון שבהם היה טיפוח ערך המשמעת בכל נושא, מהצדעה ועד אפוס-כוונות-תותחים. בין השאר הוקפד ללא פשרות על הדרך בה לבש חייל השריון את מדיו. האלוף טל הכיר בנוסחה: כפתורים רכוסים => פגז ראשון במטרה. פירותיה של המהפכה הזאת נקטפו במלחמת ששת הימים.
אחת מן הדרכים לכבות אש שאחזה בבאר נפט היא לנתק את הלהבות על ידי פצוץ בבסיסן. כך דרוש מנהיג שיחתוך את המסורת הנואלת הבזה לגאווה במדים. המונים נועצים טבעות ונזמים לכל איבר בגופם, ונשים יוצאות לראש חוצות ו'שפיצים' מגוחכים בחרטומי נעליהן וזה ראוי בעיניהם ושווה את המאמץ ואת הכסף. אבל כובע על על הראש? חס וחלילה.
מדים אין פירושם שעבוד. אם אתה מכבד את המסגרת דע כי המדים שהיא מכתיבה הם הבטוי החיצוני של הכבוד הזה.
בסופו של דבר לא כולם בוגרי אותה כיתה בקיבוץ, ולא כולם בלשים ביחידה הסמויה. מדים מסמורטטים גוררים בהכרח ביצועים נחותים.
נושאים קרובים:
· דגל הלאום.
· ההמנון.
· התנהגות בחו"ל.
· סביבה נקיה
· נימוס
· אחווה לאומית.
· אופנה.
· מופת ודמויות מופת.




אין תגובות: