יום חמישי, 31 בינואר 2008

עבר זמנו

עבר זמנו בטל קורבנו.
זמן לכל ועת לכל חפץ תחת השמים.
עידנים עברו מאז נכתבו הדברים ומאום לא נגרע מן ההגיון והשכל הישר שהדריך את הכותב. אותו רעיון מצא את נסוחו הנפלא במחזהו של שקספיר יוליוס קיסר:
There is a tide in the affairs of men,

Which, taken at the flood, leads on to fortune;

Omitted, all the voyage of their life

Is bound in shallows and in miseries.
לאמור, בחייו של כל אדם (או אומה), יש זרמי גיאות ושפל. פעלת בזמן גיאות - דרכך תצלח. דחית עד עת השפל - וכל חייך יבוססו במי אפסיים ויגון.
ושקספיר ממשיך:

And we must take the current when it serves,

Or lose our ventures.

כאן הוא חוזר ומדגיש- תפוס את הזרם! שאם לא כן תאבד את עולמך!
קום ועשה, בזמן! במועד! או ששעת הכושר תחלוף. כל כמות של טלאים תירוצים וגלגול עינים של שולמית אלוני (כמטפורה) לא יסתירו את העובדה: בידנו היה הדבר, ועתה איננו עוד, זמנו עבר. הקורבן אותו אנו מעלים כעת, כואב לומר, קורבן שווא הוא.
אכן, המשימה היא לפעול בזמן הנכון, טרם בטל קורבנו, זמן הגיאות.
האסון שלנו נעוץ במעבר לסדר היום על אלפי הקסאמים שנחתו על שדרות על פני השנים. פשע לא יסולח מונח לפיתחם של כל המנהיגים שהיה בידם להכריז לאחר פול הקסאם הראשון ולפני פול הקאסם השני, "אוי לכם" וחששו מפני " מה יגיד השמאל?" והרגילו את העם לספוג קאסמים לפי תורת השמאל: לא מגיבים על קאסם, כי מספר ההרוגים לא היה דו ספרתי. לא מגיבים על אש נ"מ של החיזבאלה הן רק רסיסים הם הנופלים על שלומי.
אולטימטום מתאים ותגובה בזמן היא השיטה היחידה לשימור ההרתעה. וההרתעה היא הערובה היחידה לשימור השלום, ובמקומותינו יותר מבכל מקום. אין נפקא מינא מה טיב ההסכמים שיבשלו לנו, כל הסכם חייב להיות מובטח בכח הרתעה שלנו. השאיפה העיוורת ל'שלום עכשיו' וה'הבלגה' הנחשבת לנאורות היא המרשם הבטוח לרבוי אבדות.
שגיאה חמורה היתה לרוץ אחרי החיזבאלה שחטפו את חיילנו אל תוך מארב מוכן. החיילים לא הוחזרו, ושמונה מחבריהם נהרגו מיד, ונוסף חטא על פשע.
נכון היה לא לשחק ב---, אלא להוציא אולטימטום מתגלגל, כמו שלימדנו משה רבינו ביציאת מצרים. בקש ולא נענה?- דם. עדיין לא נענה?- צפרדע. לא נענה?- כינים... כל פסח אנו קוראים את ההגדה ורק מעטים מבינים ש"בכל דור ודור" הדברים נכונים. היום בדיוק כמו אז. מתחילים באולטימטום ראשון: אם לא יוחזרו החיילים תוך כך וכך שעות אז יהיה כך וכך. לא עזר? האיום ממומש בלי למצמץ ובלי להקשיב לזעקות השבר של יפי הנפש. עוברים לאולטימטום השני, היללות מכוון השמאל מחרישות אוזניים, אבל המנהיג חורק שניו ואם האיום לא עזר חייב המנהיג לממש את הבא אחריו, מכה אחר מכה, במקום הנוח לנו. כך יוחזרו החטופים, נחסוך בחיי אדם ( ב'ידוע' שחיסכון בחיי אדם הוא בבת עינו של השמאל לבדו), נחסוך בבלבול מוח וחיינו יתנהלו, כמאמר שקספיר, בהצלחה.
הזמן הנכון להגיב היה לפני שנים, לאחר פול מטח הקטיושות הראשון ולפני פול השני. באותן שעות היה צריך להכריז על פתיחת מבצע עשר המכות.
היום? עבר זמנו ואנו מבוססים במי אפסיים. מי הוא החושב שדיבורים ופלפולים על מבצע קרקעי נרחב בעזה, ודחייתו בגלל הא ודא, בקורה של אישיות, מזג אוויר, אי ידיעה איך נצא, והציבור נקרא לשקול את התועלת במבצע וכל זה בשעה שהמנהרות פתוחות וכעת הגבול פתוח אף הוא, והחמאס שוקד על הכנותיו. בעליל הופך מבצע המסכן מספר קטן של אבידות למבצע עם אבידות הרבה יותר. ולא רק זאת אף זאת, דחיית המועד הנכון למבצע מכרסמת בהרתעה הישראלית. והרתעה היא בחיינו, אין שום נשק שישווה לה בחיסכון בחיי אדם. מספר הרוגים במועד הנכון, עם כל הכאב, יבטיח קטיעת דשדוש בבוץ הפינג פונג של הפעולה/תגובה המקיזים את דמינו והורסים את חיינו- ראה ערך שדרות.

אין תגובות: