יום שישי, 29 במאי 2009

איסלם וציוויליזציה

משך עידנים, בטפסו על שלבי האבולוציה, יצר האדם תבניות התנהגות שאיפשרו והבטיחו (עד בא האיסלם) את קיום המין האנושי.
מרחק פיזי ואפילו נתק מוחלט בין תרבויות לא מנע דמיון מובהק בקווי היסוד של התפתחותן. כל התרבויות, עוד בשחר הווצרן, הכירו בצורך בתגובה חריפה לחריגה מסוכנת בהתנהגותו של הפרט כדי לשמר את סכוי הרוב לשרוד.
תרבות יכולה לפתח שפה יחודית, היא יכולה להתאים לחיים בקטבים או במדבריות, אבל בבסיס כולן יש מרכיב משותף והוא הטיפול בנושא החטא ועונשו. האדם, בד בבד עם היותו לאדם, הבין בצורה המעשית ביותר מהו חטא. חטא הוא מעשה או מחדל אשר אלפי שנים של אבולוציה הוכיחו את נזקו לחברה. ובכול התרבויות אנו מוצאים שהאמצעי האולטימטיבי לסדור חיי החברה הוא איומה של החברה התרבותית על הפרט, רכושו או חייו. בצורה ההיולית ביותר תרבות היא מסגרת הרואה בחטא איום על קיומה ומגיבה בעונש שקול, אשר לעיתים, במידתיות הנדרשת, יכול להגיע עד עונש מוות. על אפם של יפי הנפש תרבות בת קיימא ניכרת במערכת העונשים שלה. האיסלם ערער את שווי המשקל של מערכת העונשים התרבותיים כפי שהכרנום.
איזה עונש הוא מידתי למרצחים מתאבדים (מוסלמים)?
העולם המערבי עומד חסר אונים מול האיסלם ששיחרר את עצמו מכבלי הציוויליזציה. יפי הנפש מתאמצים לעצום את עיניהם ולראות בפונדמנטליזם/הרדיקאלי המוסלמי תופעה שולית, לא מייצגת, זמנית, לא מסוכנת. בעיניהם האיסלם הוא משהו רומנטי, משהו ערטילאי כהזיותיו של לורנס איש-ערב: רוכבים על סוסים אצילים, טוהר, יושר, מרחבי המדבר הנקי, הכנסת אורחים ועוד כאלו הזיות....
עצימת עיניים כזאת טומנת בחובה סכנה גדולה. המערב, על מסורת תרבותו שהכרנו עד בא הטרור המוסלמי, בסכנת קריסה.
כי האיסלם גם אם יחף הוא, גולש על משברי הדלק. ואכן מצליח האיסלם להטביע את העולם בביצת הדלק.
דווקא בבין לאדן אני רואה את מורה ההלכה באיסלם. באלה הימים שקוע העולם המוסלמי עתיר רגשי הנחיתות במלחמה על כבודם הרמוס של האיסלם ונביאו. והמערב נופל על ברכיו: מה יהיה עם הדלק? מה יהיה עם ההצתות? והפוגרומים? והבלגן המוסלמי? והקריקטורות? וההצגות המבוטלות? האם נראו הפגנות-נגד של מוסלמים "מתונים"? איפא הפגנות של מוסלמים נגד הטרור? איפא המוסלמים שרודפים את בין-לאדן?
יפי הנפש אומרים "ייבש את הביצה ויעלמו היתושים". משמע, אליבה דיפי הנפש, כניעה לטרור, תן לו מלוא תאוותו? הגשם את מטרותיו? האם ישוב אל אוהליו ואל עדריו? אשליה מוחלטת היא לחשוב שלחבית יצר-הטרף של הטרור המוסלמי יש תחתית.
ולא היא. פירושו הנכון של 'ייבוש הביצה' הוא שחרור העולם מן התלות בדלק. למעבר לשימוש במקורות אנרגיה 'חלופיים' יתרונות רבים. בין שאר היתרונות, ולא האחרון שבהם, הסרת עניבת החנק המוסלמית מצוואר העולם והאוכלוסיה המוסלמית תהפוך לנורמלית ולא מאיימת.
ייבוש ביצה כזה דורש זמן.
ומה עד אז?
אם חפץ חיים המערב הוא חייב להתאים את תרבותו ואת הקוד המוסרי שלו למלחמה באיסלם. צו השעה הוא ההכרה שהאיסלם נטש את מסגרת החיים התרבותיים המקובלים של חטא ועונש, דהינו נטש את המוסר המקובל ולכן נכון יהיה לנקוט נגדו באמצעים מוסריים חדשים. רק למראית עין ייראו האמצעים החדשים האלה כלא מוסריים. ה-RAISON D’ETRE היחיד של 'מוסר' הוא תרומתו לקיום המין האנושי. המושג 'מוסר' דומה בתוכנו העקרוני בכל התרבויות והוא מורכב מאוסף של קריטריונים לבחינת התנהגות שהוכיחה במבחן הזמן של אלפי שנים כתורמת יעילה להמשכיות החברה (המין) ולשימורה.
לנוכח מתקפת האיסלם על המערב חייב ה'מוסר' להכשיר נשק שהיה מוקצה עד הנה. נשק זה הוא "האולטימטום". הבעיה המוסרית בנשק זה היא שיישומו כרוך לעיתים בפגיעה בחפים (COLLATERAL DAMAGE). ולכן צריך לעצב את האולטימטום מראש כך שיצומצם נזקו ההיקפי. אבל, וקשה לומר זאת, מתקפת האיסלם תיעצר רק לאחר שכמה אולטימטה יצאו לפועל. לא מיד ישפיע האולטימטום על המתאבדים. עם עבור הזמן האוכלוסיות המוסלמיות תגענה בעצמן למסקנה שכדאי להן להקיא מתוכן את זרע הפורענות. להפנים שזה כדאי משום שהאולטימטה מכאיבים.
ההשקפה שעונש קיבוצי הוא תמיד רע לא עומדת לנוכח הטרור האיסלמי. כבר כיום נוקטות מעצמות בעונשים קיבוציים, ראה אירן ראה סוריה וצפון קוריאה.
מסתבר שהמידתיות לה מטיפים יפי הנפש, בצד אינטרסים מסחריים גלובלים מקעקעים את מערכת הסנקציות נגד ארצות הטרור וכך השפעת הסנקציות מתפוגגת, ולרוב רואים תבנית מחזורית של טרור, תגובה 'מידתית' (יפת נפש), טרור נוסף, תגובה 'מידתית', וכן הלאה, משחק פינג פונג בו השופט הוא ה'מוסר הקלסי' שחל רק על השחקן שאינו מוסלמי.
ללא יוצא מן הכלל הפינג פונג הזה מבזבז משאבים וחיים, ובסופו של דבר בלאוו הכי מטיחים את האגרוף. תמיד מאוחר ויקר.
דוגמה קרובה. (אני לא דן במחדלים שאיפשרו את חטיפת החיילים. אל נכון היה צריך להיות אולטימטום עומד ליירא את החוטפים הפוטנציאלים) משלמדנו על חטיפת החיילים בלבנון, האם התגובה של ריצת אמוק אחרי הנחטפים אל תוך מארב שעלה כל כך יקר היתה נכונה? ודאי שלא. נכון היה להכריז על אולטימטום חד וחלק, לאמור: תוך שלוש שעות אנו רוצים לראות את החטופים מוחזרים לישראל. אי עמידה בדרישה יגרור מחיר כזה וכזה שיוטל על ה'ביצה' ממנה באו 'יתושי' החוטפים. ( ואכן, במידתיות נאותה, דהיינו מכה כואבת מאוד מאוד). המלחמה הייתה נחסכת.
מי שעיניו פקוחות מבחין על נקלה בתנועה העולמית לכוון הסנקציות והאולטימטה. לעולם חפץ-חיים האיסלם לא מותיר ברירה.
אני אולי לא אזכה לשחרור מעול האיסלם, האיסלם האמיתי, זה של בין-לאדן, אבל החופש בוא יבוא. המערב חייב להתנער. והוא יתנער.

יום רביעי, 27 במאי 2009

לדרוש אלוהים (ד"ר יאיר כספי "לדרוש אלוהים")

א
נגשתי לקרוא את הספר " לדרוש אלוהים ". לא אכחד כי הייתי חשדן. כבר היו לי בעבר פגישות עם מחפשי אלוהים, ולא שבעתי נחת מתוצאות השאקלה וטריא. בכל אותם דיונים לא שכחתי כי בני הפלוגתה שלי לעיתים מדענים, רופאים, ואנשים מודרנים לכל דבר.
בעיני מסתכל נטול נטיות אין כביכול הכרעה בין המאמין לאפיקורוס. אבל לדעתי נעוצה הבעיה בהבדל יסודי בינהם. בעוד המאמין נטול כל ספק, ומקובל עליו הכתוב כאכסיומה של אויקלידס או במילותיו של המאמין: דברי אלוהים חיים, הרי מולו עומד אדם פתוח לשכנוע, כל עוד נסיון השכנוע ניצב על ארגומנטים העומדים בבחינה שיטתית לפי עקרונות ההגיון.
נטלתי על עצמי לתת לספר 'הזדמנות', צ'אנס, אבל במהרה נואשתי, נוכחתי כי הספר הוא עוד ניסיון, לא מבריק, לבצע שליחות מיסיונרית. לאורך הספר מרצה המחבר בלשון מתוקה מדבש את הגיגיו הלא מבוססים. הוא חף מספקות, והוא נשמע כאילו רק טובתו של הקורא לנגד עיניו. לדעתי קרוב יותר לאמת כי הוא מובל בדחף דתי/מיסיונרי להביאך, הקורא, אל 'דרך האור', אל השאיפה לשלמות. מדבר רבות על היעוד של כל אדם וחיה ועל ה'תפקיד' המוטל על כל בריה.
לא כאן המקום לפרוס את השקפתי על העולם. ולכן אסייג את עצמי לקריאה אינטנסיבית של פרק בודד. בקריאה זו אנסה להראות עד כמה מופרך ניסיונו של המחבר לשכנע את שכמותי.
ציטוטים מן הספר יהיו בצבע אדום.

ב
שער א'
לעולם יש תפקיד. זו היתה תגליתו של איש בראשית. הים נועד להיות ים......בכל עץ, בכל שיח, בכל החיים, מצא האיש ההוא שאיפה למלא את רצון הבורא. הא מנין? ומיהוא אותו בורא שאת קיומו אמור הספר לאשש? מי בחן את מכמני לבבות השיחים ואת שאיפותיהם? נראה שהמחבר נשען על אותן אגדות נהדרות מן התלמוד ומן ההסטוריה היותר קרובה למשל האגדה הנחמדה המיוחסת לר' נחמן מברסלב, איך אלוהים עומד על כל גבעול עשב וממריץ אותו לגדול, (משמע להגשים את השאיפה למלא את רצון הבורא.).
כאן דוגמה לעולם דתי. רצון הבורא? וכי מיהו הבורא? הקיים הוא? ואם בורא הוא, מי יודע את רצונו? הרי הספר לא נועד למאמינים המשוכנעים בלאו הכי אלא לסבר את אוזני אובדי הדרך, ולדבר על לב הנבוכים. ההצהרות הנימלצות המופיעות בתחילת הרצאתו נעדרות כל ביסוס.
הוא ממשיך בהד שיטחי לתורת האבולוציה התאים התחלקו והפכו ליצורי מים למה? כי שמעו צווי התפתחותי! וממשיך ואומר כי הדגים למדו, במאמץ, לחיות על היבשה, כי כך נקבע !! ???
יותר ויותר אני נוכח שאי אפשר לי להמשיך לעמוד על כל מילה ואמשיך באופן יותר אקראי.
התפתחות החיים היא נסיונם המשותף של כל היצורים לבוא לידי השלמת עצמם.... וואו! היכן המתכונת לשלמות?
השורדים ........הם אלו היודעים להיענות למשימת השנוי המוטלת עליהם....

עייפתי. רדידות הכתוב מביאה אותי להרים ידים. על גב הספר כתוב שהמחבר ייסד ומנהל את קאתדרת 'פסיכולוגיה ביהדות' באוניברסיטת תל אביב. הייתי רוצה לשמוע שעור שלו. נראה לי שהשעור לא היה נגמר טוב.

ג.
אחת הבעיות הקרדינליות של בן אנוש היא כשלונו בתפיסת מושג האין-סוף.
אם היה אדם מנסה להטמיע את משמעות המושג 'עשרה מיליארד שנים', מה משמעות מציאותם של מיליארד מיליארד כוכבים, אולי היה משתחרר מן הרעיון שיש השגחה פרטית, והיה מבין שלתפילה יש ערך פנימי בלבד, אין היא עולה ואינה יורדת. היא מסתובבת בחדרי ליבו של המתפלל בכוונה, ונותנת לו מידה של שלווה, פורקן או שביעות רצון. התפילה לא הולכת לשום מקום כי אין מקום. (מקום כנוי לאלוהות. שהוא בכל מקום וכל העולם מקומו).
בני אדם נותרו נפעמים בראותם את נפלאות הטבע. ובהתפעמותם שאלו: מי עשה כל אלה? השאלה היתה משא קשה מנשוא, והאלוהים נוצר להקל.
אנשים כמוני חיים עם השאלות הלא פתורות. השקיקה לפתרון עזה, תמידית וכל צעד קטן קדימה מתקבל בשמחה. המאמינים באלוהים כבר פתרו הכל (מאמינים השואלים שאלות נדונים לסוף מר אם ינסו גם לשאול וגם להאמין) אבל אנו איננו עושים לעצמנו הנחות. אנו נהנים מן התשובות החלקיות שהמדענים והפילוסופים מעתירים עלינו מעת לעת. אכן, מידת הנודע קטנה ממידתו של הלא נודע. בשבילי זו לא סיבה להמציא אלוהים, ל'חפש דרך' או למלא יעוד נעלה, יעוד שהוא אליבא של ד"ר כספי יעוד שלי ושל החתול שלי גם יחד.
ד.
ועם כל האמור לעיל אני מודע למסורת היהודית ולעוצמתה יותר מרבים ממנשקי המזוזות. המקום שמלאה האמונה באל במסורת זו היה יסודי ומכריע. ברור לי כי אותה מסורת הביאתנו עד הלום (איזה קלישאה נדושה). ברור לי כי נושאי התרבות היהודית היו בעיקר מאמינים חדורי שליחות, יעוד, ותפקיד. עבדי אדוני, במובן הטוב של המונח.
נצח ישראל לא שיקר. האם יכולים חסרי אלוהים לשמור על נצח ישראל? בעיה. כאן ועכשיו אנו עדים לכרסום העמוק בביטחוננו בנצח ישראל. ולא אכנס לפוליטיקה שאינה מן העינין דנן.
עבד אדוני הוא לבדו חפשי! הצהיר פרופ' ליבוביץ. עמוק, HEAVY , אבל לפני הכל נחוץ להאמין כי יש אדוני.
גיל קולן. רחובות 2008