יום שישי, 29 במאי 2009

איסלם וציוויליזציה

משך עידנים, בטפסו על שלבי האבולוציה, יצר האדם תבניות התנהגות שאיפשרו והבטיחו (עד בא האיסלם) את קיום המין האנושי.
מרחק פיזי ואפילו נתק מוחלט בין תרבויות לא מנע דמיון מובהק בקווי היסוד של התפתחותן. כל התרבויות, עוד בשחר הווצרן, הכירו בצורך בתגובה חריפה לחריגה מסוכנת בהתנהגותו של הפרט כדי לשמר את סכוי הרוב לשרוד.
תרבות יכולה לפתח שפה יחודית, היא יכולה להתאים לחיים בקטבים או במדבריות, אבל בבסיס כולן יש מרכיב משותף והוא הטיפול בנושא החטא ועונשו. האדם, בד בבד עם היותו לאדם, הבין בצורה המעשית ביותר מהו חטא. חטא הוא מעשה או מחדל אשר אלפי שנים של אבולוציה הוכיחו את נזקו לחברה. ובכול התרבויות אנו מוצאים שהאמצעי האולטימטיבי לסדור חיי החברה הוא איומה של החברה התרבותית על הפרט, רכושו או חייו. בצורה ההיולית ביותר תרבות היא מסגרת הרואה בחטא איום על קיומה ומגיבה בעונש שקול, אשר לעיתים, במידתיות הנדרשת, יכול להגיע עד עונש מוות. על אפם של יפי הנפש תרבות בת קיימא ניכרת במערכת העונשים שלה. האיסלם ערער את שווי המשקל של מערכת העונשים התרבותיים כפי שהכרנום.
איזה עונש הוא מידתי למרצחים מתאבדים (מוסלמים)?
העולם המערבי עומד חסר אונים מול האיסלם ששיחרר את עצמו מכבלי הציוויליזציה. יפי הנפש מתאמצים לעצום את עיניהם ולראות בפונדמנטליזם/הרדיקאלי המוסלמי תופעה שולית, לא מייצגת, זמנית, לא מסוכנת. בעיניהם האיסלם הוא משהו רומנטי, משהו ערטילאי כהזיותיו של לורנס איש-ערב: רוכבים על סוסים אצילים, טוהר, יושר, מרחבי המדבר הנקי, הכנסת אורחים ועוד כאלו הזיות....
עצימת עיניים כזאת טומנת בחובה סכנה גדולה. המערב, על מסורת תרבותו שהכרנו עד בא הטרור המוסלמי, בסכנת קריסה.
כי האיסלם גם אם יחף הוא, גולש על משברי הדלק. ואכן מצליח האיסלם להטביע את העולם בביצת הדלק.
דווקא בבין לאדן אני רואה את מורה ההלכה באיסלם. באלה הימים שקוע העולם המוסלמי עתיר רגשי הנחיתות במלחמה על כבודם הרמוס של האיסלם ונביאו. והמערב נופל על ברכיו: מה יהיה עם הדלק? מה יהיה עם ההצתות? והפוגרומים? והבלגן המוסלמי? והקריקטורות? וההצגות המבוטלות? האם נראו הפגנות-נגד של מוסלמים "מתונים"? איפא הפגנות של מוסלמים נגד הטרור? איפא המוסלמים שרודפים את בין-לאדן?
יפי הנפש אומרים "ייבש את הביצה ויעלמו היתושים". משמע, אליבה דיפי הנפש, כניעה לטרור, תן לו מלוא תאוותו? הגשם את מטרותיו? האם ישוב אל אוהליו ואל עדריו? אשליה מוחלטת היא לחשוב שלחבית יצר-הטרף של הטרור המוסלמי יש תחתית.
ולא היא. פירושו הנכון של 'ייבוש הביצה' הוא שחרור העולם מן התלות בדלק. למעבר לשימוש במקורות אנרגיה 'חלופיים' יתרונות רבים. בין שאר היתרונות, ולא האחרון שבהם, הסרת עניבת החנק המוסלמית מצוואר העולם והאוכלוסיה המוסלמית תהפוך לנורמלית ולא מאיימת.
ייבוש ביצה כזה דורש זמן.
ומה עד אז?
אם חפץ חיים המערב הוא חייב להתאים את תרבותו ואת הקוד המוסרי שלו למלחמה באיסלם. צו השעה הוא ההכרה שהאיסלם נטש את מסגרת החיים התרבותיים המקובלים של חטא ועונש, דהינו נטש את המוסר המקובל ולכן נכון יהיה לנקוט נגדו באמצעים מוסריים חדשים. רק למראית עין ייראו האמצעים החדשים האלה כלא מוסריים. ה-RAISON D’ETRE היחיד של 'מוסר' הוא תרומתו לקיום המין האנושי. המושג 'מוסר' דומה בתוכנו העקרוני בכל התרבויות והוא מורכב מאוסף של קריטריונים לבחינת התנהגות שהוכיחה במבחן הזמן של אלפי שנים כתורמת יעילה להמשכיות החברה (המין) ולשימורה.
לנוכח מתקפת האיסלם על המערב חייב ה'מוסר' להכשיר נשק שהיה מוקצה עד הנה. נשק זה הוא "האולטימטום". הבעיה המוסרית בנשק זה היא שיישומו כרוך לעיתים בפגיעה בחפים (COLLATERAL DAMAGE). ולכן צריך לעצב את האולטימטום מראש כך שיצומצם נזקו ההיקפי. אבל, וקשה לומר זאת, מתקפת האיסלם תיעצר רק לאחר שכמה אולטימטה יצאו לפועל. לא מיד ישפיע האולטימטום על המתאבדים. עם עבור הזמן האוכלוסיות המוסלמיות תגענה בעצמן למסקנה שכדאי להן להקיא מתוכן את זרע הפורענות. להפנים שזה כדאי משום שהאולטימטה מכאיבים.
ההשקפה שעונש קיבוצי הוא תמיד רע לא עומדת לנוכח הטרור האיסלמי. כבר כיום נוקטות מעצמות בעונשים קיבוציים, ראה אירן ראה סוריה וצפון קוריאה.
מסתבר שהמידתיות לה מטיפים יפי הנפש, בצד אינטרסים מסחריים גלובלים מקעקעים את מערכת הסנקציות נגד ארצות הטרור וכך השפעת הסנקציות מתפוגגת, ולרוב רואים תבנית מחזורית של טרור, תגובה 'מידתית' (יפת נפש), טרור נוסף, תגובה 'מידתית', וכן הלאה, משחק פינג פונג בו השופט הוא ה'מוסר הקלסי' שחל רק על השחקן שאינו מוסלמי.
ללא יוצא מן הכלל הפינג פונג הזה מבזבז משאבים וחיים, ובסופו של דבר בלאוו הכי מטיחים את האגרוף. תמיד מאוחר ויקר.
דוגמה קרובה. (אני לא דן במחדלים שאיפשרו את חטיפת החיילים. אל נכון היה צריך להיות אולטימטום עומד ליירא את החוטפים הפוטנציאלים) משלמדנו על חטיפת החיילים בלבנון, האם התגובה של ריצת אמוק אחרי הנחטפים אל תוך מארב שעלה כל כך יקר היתה נכונה? ודאי שלא. נכון היה להכריז על אולטימטום חד וחלק, לאמור: תוך שלוש שעות אנו רוצים לראות את החטופים מוחזרים לישראל. אי עמידה בדרישה יגרור מחיר כזה וכזה שיוטל על ה'ביצה' ממנה באו 'יתושי' החוטפים. ( ואכן, במידתיות נאותה, דהיינו מכה כואבת מאוד מאוד). המלחמה הייתה נחסכת.
מי שעיניו פקוחות מבחין על נקלה בתנועה העולמית לכוון הסנקציות והאולטימטה. לעולם חפץ-חיים האיסלם לא מותיר ברירה.
אני אולי לא אזכה לשחרור מעול האיסלם, האיסלם האמיתי, זה של בין-לאדן, אבל החופש בוא יבוא. המערב חייב להתנער. והוא יתנער.

2 תגובות:

Unknown אמר/ה...

הבעייה כמובן היא שישראל לא יכולה לחכות שהמערב יתנער ויתעורר מחד, ומאידך לא יכולה להפעיל את האגרוף עד שיתעורר המערב כיוון שאותו מערב לא מאפשר את האגרוף הישראלי.

נכון שהמערב מציג דו פרצופיות ואטימות אך כמובן אין בכך כדי לשפר את מצבינו

והמקרה הקלאסי הוא החטופים בלבנון - איזה אולטימטום היינו יכולים להעמיד שנוכל גם לממשו (הרי שאחרת התוצאה חמורה מאוד) וגם לא להסתבך ברמה הבינלאומית הסתבכות משמעותית.

להערכתי אולטימטום כזה לא היה מביא לשחרור החיילים בדיוק כמו שהלחץ שהפעילה ישראל על רצועת עזה לפני מלחמת לבנון השנייה (והוא היה לחץ רב מאוד) לא הביא לשחרורו של גלעד שליט.
החוטפים שאינם סובלים ישירות ממתינים שהעולם יעצור את ישראל וכך אמנם קורה.

Gil Kolan אמר/ה...

הטיעונים שלך שהם אכן תקפים. ברם אולם,
1. לא להסס ולפעול מהר.
2. לפרסם את תהליך האולטימטום בצורה שלא תשאיר בלכ הערבים והעולם ספק בממושו.
3. לדאוג במירת האפשר לאיים על מטרות צבאיות, אבל גם כלכליות.
4. את התעריף לערכו של ישראלי כבר נתנו וחזרו ואשרו הערבים: אלף ערבים שווים יהודי אחד.
גיל