רחובות , 9 דצמבר, 2005

אנתרופיה ורוברט ארדרי

אני מכיר ארבעה ספרים של ארדרי: -בראשית היתה אפריקה - הציווי הטריטוריאלי -ציידים כבני אדם - האמנה החברתית.)*
ראשון קראתי את הצווי הטריטוריאלי, ונפעמתי. בשתי רשתות לכד אותי הספר. האחת היתה החידוש המוחלט של ראייתי את העולם תוך כדי הקריאה ולאחריה. הרשת השניה היתה מפתיעה עוד יותר: המחבר קרא את מחשבותי ויצק עליהן דבק ומלט והביא אותי להערכה עצמית כאומר דיעותיך אינן שטויות.

-------- אחד המושגים החשובים ביותר בתרמודינמיקה הוא האנתרופיה (ENTHROPHY). קטונתי מלהסביר ולהרצות על האנתרופיה. מסתבר שכמות האנטרופיה ביקום גדלה כל הזמן ואין שום אפשרות להתחמק מן המגמה של התגברות האנתרופיה. ואנתרופיה, מבחינה פילוסופית היא היתגלמות הפסימיזם האולטימטבי.
אנתרופיה (בקרוב) היא מידת 'אי- הסדר' במערכת. כש 'אי- הסדר' גדול אין גבוה ונמוך, אין חם וקר אין הפרש פוטנציאלים ובסופו של דבר אין זרימה ואין אנרגיה זמינה . ביצה. יוון מצולה. תוהו ובוהו, מוות.
עוד בילדותי כשלמדנו בבית הספר את סיפורו של תיאודור הרצל 'סולון בלודיה' הבנתי שיש לבני האדם בעיה כשהשוויון הוא מוחלט. (הסיפור הוא על מה קורה בעיר בה יש לחם חופשי לכל ואיך הברכה לכאורה הזאת הופכת לאסון).
עם השנים נוכחתי ששוויון בין בני אדם דומה למערכת בה האנתרופיה גבוהה, אין תמריץ לחיים ויש גוויעה. בעולם החיים יש תמיד, למזלנו, מי שמפתחים יכולת לחרוג מן השוויון ולגרום לזרימה, להוביל, לנער להמציא. בקיצור החריגים מערערים את השוויון ועל ידי כך מקטינים את האנתרופיה במערכת המסויימת. ובמקום בו לבשו כלם חאקי מופיע פתאום אחד עם חולצה פרחונית. השוויון נשבר, ויש זרימה, קנאה, הורמונים, התעוררות...
בין השאר ידעתי שלקיבוץ אין שום עתיד כי השוויון לו מטיף הסוציאליזם מוציא את הרוח מתמריץ החיים. מנין תימצא האנרגיה להשקיע בקידום? לכולם אותו דבר אז למה להתאמץ? ואכן ראינו, מהר יותר משציפיתי, שלרעיון הנהדר 'הקיבוץ' יש תוחלת חיים של שלושה דורות:
-המייסדים- אלה שוויתרו על אנושיותם, -דור הבנים- שגילו את אנושיותם וטעמו ממנעמי החיים, ו-דור הנכדים- שאנושיותם מסמסה את הקיבוץ, עבודה שכירה, בורסה, תחרות בתעשיה וכו'. האדם רצה לחיות. שוויון מוחלט דיכא רצון זה. הקבוץ דומה לפרד. מה פרד זה בהמה נהדרת- אף הקיבוץ כך. מה פרד זה אינו יכול להקים צאצאים אף הקיבוץ כך. לסיסמה 'הקטנת הפערים' יש יותר מפן אחד.--------

והנה ארדרי הראה באופן המשכנע ביותר איך האבולוציה גיבשה נוסחה לקיום חיים. הנוסחה נחרטה ונכתבה ב-DNA. של כל עולם החי. בישול הנוסחה נמשך מיליוני שנים, ואפשר לומר שרק תוך מיליוני שנים אפשר יהיה, אולי, למצוא בני אדם שהאבולוציה של אנושיותם תביא אותם לחיות כדבורים בכוורת, על כל המשתמע. בכלל המושג –מליון שנה- קשה לתפיסה וצריך תרגול מחשבתי להבנתו. ברור לי שכל המנפנפים בדגלי מרקס ואנגלס ודומיהם מדברים על תהליכים של חודשים, שנים, אולי דור אחד ואין להם מושג מהי תקופה גיאולוגית. את עומק חריצי אותיות ה-DNA לא ניתן למחוק במאמר אינטליגנטי, או במשך דור או שניים. נוסחת החיים שזורה בעבותות ה-DNA, האדם יכול לקפוץ גבוה אבל העבותות ימשכו אותו חזרה מהר או לאט והאדם יציית ויכנע לקוד המוטבע בו. מאבק הציוויליזציה לשיפור החיים חייב לכבד את טבע האדם וכוח המשיכה באותו כבוד.
וכך הקורא מוצא כי הקיבוץ אינו תואם את נוסחת הטבע החיית/האנושי ואני אורו עיני.
אחרי הצווי הטריטוריאלי חפשתי ומצאתי את שאר הספרים הנ"ל. וגם אם לפעמים הוא חוזר על עצמו, זו ליסנסה פואטיקה.
סליחה על ההשתפכות. נראה לי שלא הכל רהוט יש כאן נסיון לתפיסה מרובה שלא תפסה.
אנא, קורט אורך רוח. יש בבלגן הזה חוט שני חבוי.
שלך
גיל

*(
By Robert Ardrey:
African Genesis
The Territorial Imperative
The hunting Hypothesis
The Social Contract

מאת 'גשר הירקון' דצמבר 2005 רחובות
מדים משמעת ומשמעות
הם צעדו בשורה עורפית במעלה הרחוב. כיתת פלמחניקים. עשרה במנין. אני זוכר את כובעי הגרב השמוטים והחותלות (פאטס) לקרסוליהם. לא יאומן: למרות מספרם הקטן הם שרו את "מסביב ייהום הסער...". הם הרגישו ושידרו ESPRIT DE CORP. ובגדיהם הזרוקים שימשו מדים לכל דבר. זה היה אז. היום? לא תמצא עשרה אנשים, מתוך איזה מסגרת שהיא, שלא יתביישו לשיר שיר לכת באמצע הרחוב, אבל כן תמצא רבים שיגדירו את עצמם בסמרטוט כובע, נעלים ששרוכיהם פרומים ומשתרכים, וכל חזותם אומרת: אני חופשי! אותי לא יכניסו למסגרת! ולעזאזל צהל או העיריה או אגד או כל גוף שרצה לטפח גאוות יחידה. לא חופש הוא אלא עבדות נרצעת לשיבוש מחליא של סדר העדיפויות שלנו. (אם לא משום סיבה אחרת האם לא נכון להגן על הראש מן השמש? )
עוד הגדלנו לעשות: ראו "מסעי כומתה" המסתיימים במסדר הכומתה. מזילים דמעות, חובשים את הכומתה כמו סיר לילה, ובמהרה מעבירים את הכומתה אחר כבוד אל מתחת לכותפת שם היא הופכת סמרטוט. ובסיום של מסלולים או קורסים וכו' אחוות הלוחמים של החבר'ה עולה ומתפרצת והחבר'ה רוכשים כובעי בייס-בול עם הדפס חגיגי תואם ואז יש לנו חיילים עם סמרטוט כובע מתחת לכותפת ולראשם כובע נוסף! רק בישראל.
בימי מסעות העם במדבר תפרו לכהן הגדול "מדי שרות" מפוארים להבדילו מן העם, ובויקרא ט"ו ל"ב אנו קוראים שכבר בימי אבותינו עשה הבגד את האדם, וירושת הכהונה הגדולה היתה כרוכה בלבוש המדים: " ... ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקודש" ספר ויקרא מלא באיזכורי בגדי קודש מאוחר יותר אנו מוצאים את הפסוק המפורסם:"שמלה לך קצין תהיה לנו".
ואצלנו איזה הוא גיבור? זה שגנב יותר זוגות מדים מן הצבא ומטנף אותם בעבודה בכל מקום ואין מוחה בידו. היש עוד צבא בעולם הרואה את מדי ה"ב" שלו נמרחים בכל טינופת באזרחות? אין. ביום בו יובן שגנב המדים נעדר גאוות יחידה ושביום פקודה הוא עלול לבגוד בחבריו, באותו יום יהיו החיים יפים יותר.
פעם, בפריז, עקבתי אחרי פקחית עיריה בעת שחלקה דוחות חנייה. הוקסמתי. לבושה בחליפת מדים תכולה מגוהצת יפה וסולידית ומגבעת לראשה, CHIC PARISIENNE. היא כיבדה את עבודתה ועבודתה כיבדה אותה. מחשבותי נדדו אל הדמויות שמחלקות את הדוחות אצלנו.
בשנים שלפני מלחמת ששת הימים התנהלו בגבול הצפון עמותים תכופים וקשים עם הסורים על רקע הטיית הירדן, התנכלות לחקלאים וסתם קנאה. שמח. מסתבר שביצועי השריון היו 'ככה ככה' או פחות. המצב לא נעלם מעיני מפקדי השריון והם התאמצו לתפוס את השור בקרניו ולהביא את הטנקים לרמת תפקוד משביעת רצון. ספר מעניין על התקופה, "חשופים בצריח" של שבתי טבת מתאר באריכות את המהפכה שנדרשה בחיל השריון. האיש שהביא להבשלה את המהפכה היה האלוף ישראל טל (טליק). פנים רבות היו לשידוד המערכות בשריון וטופלו הרבה שטחים ולא האחרון שבהם היה טיפוח ערך המשמעת בכל נושא, מהצדעה ועד אפוס-כוונות-תותחים. בין השאר הוקפד ללא פשרות על הדרך בה לבש חייל השריון את מדיו. האלוף טל הכיר בנוסחה: כפתורים רכוסים => פגז ראשון במטרה. פירותיה של המהפכה הזאת נקטפו במלחמת ששת הימים.
אחת מן הדרכים לכבות אש שאחזה בבאר נפט היא לנתק את הלהבות על ידי פצוץ בבסיסן. כך דרוש מנהיג שיחתוך את המסורת הנואלת הבזה לגאווה במדים. המונים נועצים טבעות ונזמים לכל איבר בגופם, ונשים יוצאות לראש חוצות ו'שפיצים' מגוחכים בחרטומי נעליהן וזה ראוי בעיניהם ושווה את המאמץ ואת הכסף. אבל כובע על על הראש? חס וחלילה.
מדים אין פירושם שעבוד. אם אתה מכבד את המסגרת דע כי המדים שהיא מכתיבה הם הבטוי החיצוני של הכבוד הזה.
בסופו של דבר לא כולם בוגרי אותה כיתה בקיבוץ, ולא כולם בלשים ביחידה הסמויה. מדים מסמורטטים גוררים בהכרח ביצועים נחותים.
נושאים קרובים:
· דגל הלאום.
· ההמנון.
· התנהגות בחו"ל.
· סביבה נקיה
· נימוס
· אחווה לאומית.
· אופנה.
· מופת ודמויות מופת.

מכתב לחבר, טייס.

חיל האוויר פטיש שניצלים

השימוש בחיל האוויר במלחמה האחרונה בלבנון דומה למי שמבקש לכתוש נמלים מתרוצות על לוח שיש באמצעות פטיש 'שניצלים', כשצידו החרוץ כלפי מטה.
מספר הנמלים השורדות את המכה עולה על מספר אלה הנמחצות.
אותו פטיש כשצדו השטוח כלפי מטה היה מחסל את הנמלים. חיל האוויר אף הוא יכול ל"הפוך את הפטיש" בכל עת, ואז לא היתה נשארת נמלה אחת לפליטה. לנו היו נחסכות אבידות אבל כמה נמלים 'תמימות' היו נמחצות.
וכך, בגלל גמגום הטבחים, גם לא הפכנו את הפטיש וגם 'גורשנו מן העיר'.
קשה להעריך כמה, אבל חלק מן האבידות בצפון הן ללא ספק תוצאה של פעילות חיל אוויר כשידו האחת קשורה מאחורי גבו.
במו עיני ראיתי ושמעתי בשידור חי מח"ט שאיני זוכר את שמו עונה לשאלה על סיבות הכישלון בבינת נ'בייל: מה רצית, שנמחוק את העיר? את המח"ט הזה הייתי מעמיד לדין.

שחר פאר אלכס גלעדי, אלי סהר.

... בעת משחקה של שחר פאר נגד שראפובה היו מחוות לא מנומסות מצדה של פאר. הקהל נענה ובהתלהבות של שוק העליב את שראפובה. אלכס גלעדי, הישראלי בהנהגת "הוועד האולימפי הבין לאומי", כתב מכתב התנצלות לראש הנבחרת הרוסית.

כתב הספורט אלי סהר בטורו היום ראה את "יציאתו" של מר גלעדי כאומללה. אני חולק עליו.

מר אלי סהר.

קראתי היום את טורך ב"ישראל היום" 6/2/8
ניכר שאתה צעיר והאופק שאתה רואה מצומצם. על אבחנתך הרדודה שהמחוות של שחר ראויות משום שכמותן נראות גם באולמות הסל ומגרשי הכדורגל, על אבחנה זו אומר מספר מילים אחר כך.
אתה סבור ששחר נתרמה מן הבלגן? ואם רמת משחקה של שאראפובה היתה נפגעת מן העלבונות שהוטחו בה, האם זו הביתיות המקובלת עליך? דע לך ששחר נפגעה מן הבלגן יותר ממה ש"הרוויחה", ולטווח ארוך יקשה עליה לחזור לרכוז הנכון, הבסיס לכל הצלחה בטניס.
מה יצא לנו מזה? כוכבת-על שקיבענו את דעתה על ישראל, הפסד בלאו הכי, ונסיגה נוספת באיכות הקהל הישראלי.
אתה לא מסוגל להבין את ההבדל המהותי בין כדור-סל לטניס? היכן באה לידי בטוי דחיפת הקהל? גם בכדורסל יש קווים אדומים. על נקל אני יכול להוציא שחקן מכלל פעולה אם אצטייד במבזק חזק ומרוכז ואתפוס מקום אחרי הסל ואסנוור אותו בקליעות העונשין. ובטניס מדוע לא לצעוק ברגע זריקת הכדור למעלה בעת ההגשה? זו ודאי שיטה מצויינת ל"דפוק" את היריב.
שוב הפעם אנחנו מצטיינים לרעה. שראפובה שיחקה בכל העולם, וגניחותיה מוכרות מזמן (אגב, הן די מעצבנות) ובשום מקום לא נתקלה בתגובה ישראלית. כל הכבוד לנו! הראינו לה!
יש לנו נציג בצמרת עולם הספורט. הוא עלה מן השורה והרוויח את מקומו ביושר. ואכן אלכס גלעדי יודע מה ערכה של חליפה ועניבה, ולכן הוא מוערך בעולם כיאה לאדם המכבד את המקום והמקום מכבד אותו. לא יציאתו של מר גלעדי היא אומללה אלא יציאתך שלך. אתה תרמת להמשך הניוון של הפרהסיה הישראלית.
תודה למר גלעדי שנסה לתקן במשהו את דמותו של הישראלי המכוער. אני בטוח ששחר לא תחזור על עדוד ירוד כזה.
גיל קולן. רחובות

עבר זמנו

עבר זמנו בטל קורבנו.
זמן לכל ועת לכל חפץ תחת השמים.
עידנים עברו מאז נכתבו הדברים ומאום לא נגרע מן ההגיון והשכל הישר שהדריך את הכותב. אותו רעיון מצא את נסוחו הנפלא במחזהו של שקספיר יוליוס קיסר:
There is a tide in the affairs of men,

Which, taken at the flood, leads on to fortune;

Omitted, all the voyage of their life

Is bound in shallows and in miseries.
לאמור, בחייו של כל אדם (או אומה), יש זרמי גיאות ושפל. פעלת בזמן גיאות - דרכך תצלח. דחית עד עת השפל - וכל חייך יבוססו במי אפסיים ויגון.
ושקספיר ממשיך:

And we must take the current when it serves,

Or lose our ventures.

כאן הוא חוזר ומדגיש- תפוס את הזרם! שאם לא כן תאבד את עולמך!
קום ועשה, בזמן! במועד! או ששעת הכושר תחלוף. כל כמות של טלאים תירוצים וגלגול עינים של שולמית אלוני (כמטפורה) לא יסתירו את העובדה: בידנו היה הדבר, ועתה איננו עוד, זמנו עבר. הקורבן אותו אנו מעלים כעת, כואב לומר, קורבן שווא הוא.
אכן, המשימה היא לפעול בזמן הנכון, טרם בטל קורבנו, זמן הגיאות.
האסון שלנו נעוץ במעבר לסדר היום על אלפי הקסאמים שנחתו על שדרות על פני השנים. פשע לא יסולח מונח לפיתחם של כל המנהיגים שהיה בידם להכריז לאחר פול הקסאם הראשון ולפני פול הקאסם השני, "אוי לכם" וחששו מפני " מה יגיד השמאל?" והרגילו את העם לספוג קאסמים לפי תורת השמאל: לא מגיבים על קאסם, כי מספר ההרוגים לא היה דו ספרתי. לא מגיבים על אש נ"מ של החיזבאלה הן רק רסיסים הם הנופלים על שלומי.
אולטימטום מתאים ותגובה בזמן היא השיטה היחידה לשימור ההרתעה. וההרתעה היא הערובה היחידה לשימור השלום, ובמקומותינו יותר מבכל מקום. אין נפקא מינא מה טיב ההסכמים שיבשלו לנו, כל הסכם חייב להיות מובטח בכח הרתעה שלנו. השאיפה העיוורת ל'שלום עכשיו' וה'הבלגה' הנחשבת לנאורות היא המרשם הבטוח לרבוי אבדות.
שגיאה חמורה היתה לרוץ אחרי החיזבאלה שחטפו את חיילנו אל תוך מארב מוכן. החיילים לא הוחזרו, ושמונה מחבריהם נהרגו מיד, ונוסף חטא על פשע.
נכון היה לא לשחק ב---, אלא להוציא אולטימטום מתגלגל, כמו שלימדנו משה רבינו ביציאת מצרים. בקש ולא נענה?- דם. עדיין לא נענה?- צפרדע. לא נענה?- כינים... כל פסח אנו קוראים את ההגדה ורק מעטים מבינים ש"בכל דור ודור" הדברים נכונים. היום בדיוק כמו אז. מתחילים באולטימטום ראשון: אם לא יוחזרו החיילים תוך כך וכך שעות אז יהיה כך וכך. לא עזר? האיום ממומש בלי למצמץ ובלי להקשיב לזעקות השבר של יפי הנפש. עוברים לאולטימטום השני, היללות מכוון השמאל מחרישות אוזניים, אבל המנהיג חורק שניו ואם האיום לא עזר חייב המנהיג לממש את הבא אחריו, מכה אחר מכה, במקום הנוח לנו. כך יוחזרו החטופים, נחסוך בחיי אדם ( ב'ידוע' שחיסכון בחיי אדם הוא בבת עינו של השמאל לבדו), נחסוך בבלבול מוח וחיינו יתנהלו, כמאמר שקספיר, בהצלחה.
הזמן הנכון להגיב היה לפני שנים, לאחר פול מטח הקטיושות הראשון ולפני פול השני. באותן שעות היה צריך להכריז על פתיחת מבצע עשר המכות.
היום? עבר זמנו ואנו מבוססים במי אפסיים. מי הוא החושב שדיבורים ופלפולים על מבצע קרקעי נרחב בעזה, ודחייתו בגלל הא ודא, בקורה של אישיות, מזג אוויר, אי ידיעה איך נצא, והציבור נקרא לשקול את התועלת במבצע וכל זה בשעה שהמנהרות פתוחות וכעת הגבול פתוח אף הוא, והחמאס שוקד על הכנותיו. בעליל הופך מבצע המסכן מספר קטן של אבידות למבצע עם אבידות הרבה יותר. ולא רק זאת אף זאת, דחיית המועד הנכון למבצע מכרסמת בהרתעה הישראלית. והרתעה היא בחיינו, אין שום נשק שישווה לה בחיסכון בחיי אדם. מספר הרוגים במועד הנכון, עם כל הכאב, יבטיח קטיעת דשדוש בבוץ הפינג פונג של הפעולה/תגובה המקיזים את דמינו והורסים את חיינו- ראה ערך שדרות.