רחובות , 9 דצמבר, 2005
אנתרופיה ורוברט ארדרי
אני מכיר ארבעה ספרים של ארדרי: -בראשית היתה אפריקה - הציווי הטריטוריאלי -ציידים כבני אדם - האמנה החברתית.)*
ראשון קראתי את הצווי הטריטוריאלי, ונפעמתי. בשתי רשתות לכד אותי הספר. האחת היתה החידוש המוחלט של ראייתי את העולם תוך כדי הקריאה ולאחריה. הרשת השניה היתה מפתיעה עוד יותר: המחבר קרא את מחשבותי ויצק עליהן דבק ומלט והביא אותי להערכה עצמית כאומר דיעותיך אינן שטויות.
-------- אחד המושגים החשובים ביותר בתרמודינמיקה הוא האנתרופיה (ENTHROPHY). קטונתי מלהסביר ולהרצות על האנתרופיה. מסתבר שכמות האנטרופיה ביקום גדלה כל הזמן ואין שום אפשרות להתחמק מן המגמה של התגברות האנתרופיה. ואנתרופיה, מבחינה פילוסופית היא היתגלמות הפסימיזם האולטימטבי.
אנתרופיה (בקרוב) היא מידת 'אי- הסדר' במערכת. כש 'אי- הסדר' גדול אין גבוה ונמוך, אין חם וקר אין הפרש פוטנציאלים ובסופו של דבר אין זרימה ואין אנרגיה זמינה . ביצה. יוון מצולה. תוהו ובוהו, מוות.
עוד בילדותי כשלמדנו בבית הספר את סיפורו של תיאודור הרצל 'סולון בלודיה' הבנתי שיש לבני האדם בעיה כשהשוויון הוא מוחלט. (הסיפור הוא על מה קורה בעיר בה יש לחם חופשי לכל ואיך הברכה לכאורה הזאת הופכת לאסון).
עם השנים נוכחתי ששוויון בין בני אדם דומה למערכת בה האנתרופיה גבוהה, אין תמריץ לחיים ויש גוויעה. בעולם החיים יש תמיד, למזלנו, מי שמפתחים יכולת לחרוג מן השוויון ולגרום לזרימה, להוביל, לנער להמציא. בקיצור החריגים מערערים את השוויון ועל ידי כך מקטינים את האנתרופיה במערכת המסויימת. ובמקום בו לבשו כלם חאקי מופיע פתאום אחד עם חולצה פרחונית. השוויון נשבר, ויש זרימה, קנאה, הורמונים, התעוררות...
בין השאר ידעתי שלקיבוץ אין שום עתיד כי השוויון לו מטיף הסוציאליזם מוציא את הרוח מתמריץ החיים. מנין תימצא האנרגיה להשקיע בקידום? לכולם אותו דבר אז למה להתאמץ? ואכן ראינו, מהר יותר משציפיתי, שלרעיון הנהדר 'הקיבוץ' יש תוחלת חיים של שלושה דורות:
-המייסדים- אלה שוויתרו על אנושיותם, -דור הבנים- שגילו את אנושיותם וטעמו ממנעמי החיים, ו-דור הנכדים- שאנושיותם מסמסה את הקיבוץ, עבודה שכירה, בורסה, תחרות בתעשיה וכו'. האדם רצה לחיות. שוויון מוחלט דיכא רצון זה. הקבוץ דומה לפרד. מה פרד זה בהמה נהדרת- אף הקיבוץ כך. מה פרד זה אינו יכול להקים צאצאים אף הקיבוץ כך. לסיסמה 'הקטנת הפערים' יש יותר מפן אחד.--------
והנה ארדרי הראה באופן המשכנע ביותר איך האבולוציה גיבשה נוסחה לקיום חיים. הנוסחה נחרטה ונכתבה ב-DNA. של כל עולם החי. בישול הנוסחה נמשך מיליוני שנים, ואפשר לומר שרק תוך מיליוני שנים אפשר יהיה, אולי, למצוא בני אדם שהאבולוציה של אנושיותם תביא אותם לחיות כדבורים בכוורת, על כל המשתמע. בכלל המושג –מליון שנה- קשה לתפיסה וצריך תרגול מחשבתי להבנתו. ברור לי שכל המנפנפים בדגלי מרקס ואנגלס ודומיהם מדברים על תהליכים של חודשים, שנים, אולי דור אחד ואין להם מושג מהי תקופה גיאולוגית. את עומק חריצי אותיות ה-DNA לא ניתן למחוק במאמר אינטליגנטי, או במשך דור או שניים. נוסחת החיים שזורה בעבותות ה-DNA, האדם יכול לקפוץ גבוה אבל העבותות ימשכו אותו חזרה מהר או לאט והאדם יציית ויכנע לקוד המוטבע בו. מאבק הציוויליזציה לשיפור החיים חייב לכבד את טבע האדם וכוח המשיכה באותו כבוד.
וכך הקורא מוצא כי הקיבוץ אינו תואם את נוסחת הטבע החיית/האנושי ואני אורו עיני.
אחרי הצווי הטריטוריאלי חפשתי ומצאתי את שאר הספרים הנ"ל. וגם אם לפעמים הוא חוזר על עצמו, זו ליסנסה פואטיקה.
סליחה על ההשתפכות. נראה לי שלא הכל רהוט יש כאן נסיון לתפיסה מרובה שלא תפסה.
אנא, קורט אורך רוח. יש בבלגן הזה חוט שני חבוי.
שלך
גיל
*(
By Robert Ardrey:
African Genesis
The Territorial Imperative
The hunting Hypothesis
The Social Contract
אנתרופיה ורוברט ארדרי
אני מכיר ארבעה ספרים של ארדרי: -בראשית היתה אפריקה - הציווי הטריטוריאלי -ציידים כבני אדם - האמנה החברתית.)*
ראשון קראתי את הצווי הטריטוריאלי, ונפעמתי. בשתי רשתות לכד אותי הספר. האחת היתה החידוש המוחלט של ראייתי את העולם תוך כדי הקריאה ולאחריה. הרשת השניה היתה מפתיעה עוד יותר: המחבר קרא את מחשבותי ויצק עליהן דבק ומלט והביא אותי להערכה עצמית כאומר דיעותיך אינן שטויות.
-------- אחד המושגים החשובים ביותר בתרמודינמיקה הוא האנתרופיה (ENTHROPHY). קטונתי מלהסביר ולהרצות על האנתרופיה. מסתבר שכמות האנטרופיה ביקום גדלה כל הזמן ואין שום אפשרות להתחמק מן המגמה של התגברות האנתרופיה. ואנתרופיה, מבחינה פילוסופית היא היתגלמות הפסימיזם האולטימטבי.
אנתרופיה (בקרוב) היא מידת 'אי- הסדר' במערכת. כש 'אי- הסדר' גדול אין גבוה ונמוך, אין חם וקר אין הפרש פוטנציאלים ובסופו של דבר אין זרימה ואין אנרגיה זמינה . ביצה. יוון מצולה. תוהו ובוהו, מוות.
עוד בילדותי כשלמדנו בבית הספר את סיפורו של תיאודור הרצל 'סולון בלודיה' הבנתי שיש לבני האדם בעיה כשהשוויון הוא מוחלט. (הסיפור הוא על מה קורה בעיר בה יש לחם חופשי לכל ואיך הברכה לכאורה הזאת הופכת לאסון).
עם השנים נוכחתי ששוויון בין בני אדם דומה למערכת בה האנתרופיה גבוהה, אין תמריץ לחיים ויש גוויעה. בעולם החיים יש תמיד, למזלנו, מי שמפתחים יכולת לחרוג מן השוויון ולגרום לזרימה, להוביל, לנער להמציא. בקיצור החריגים מערערים את השוויון ועל ידי כך מקטינים את האנתרופיה במערכת המסויימת. ובמקום בו לבשו כלם חאקי מופיע פתאום אחד עם חולצה פרחונית. השוויון נשבר, ויש זרימה, קנאה, הורמונים, התעוררות...
בין השאר ידעתי שלקיבוץ אין שום עתיד כי השוויון לו מטיף הסוציאליזם מוציא את הרוח מתמריץ החיים. מנין תימצא האנרגיה להשקיע בקידום? לכולם אותו דבר אז למה להתאמץ? ואכן ראינו, מהר יותר משציפיתי, שלרעיון הנהדר 'הקיבוץ' יש תוחלת חיים של שלושה דורות:
-המייסדים- אלה שוויתרו על אנושיותם, -דור הבנים- שגילו את אנושיותם וטעמו ממנעמי החיים, ו-דור הנכדים- שאנושיותם מסמסה את הקיבוץ, עבודה שכירה, בורסה, תחרות בתעשיה וכו'. האדם רצה לחיות. שוויון מוחלט דיכא רצון זה. הקבוץ דומה לפרד. מה פרד זה בהמה נהדרת- אף הקיבוץ כך. מה פרד זה אינו יכול להקים צאצאים אף הקיבוץ כך. לסיסמה 'הקטנת הפערים' יש יותר מפן אחד.--------
והנה ארדרי הראה באופן המשכנע ביותר איך האבולוציה גיבשה נוסחה לקיום חיים. הנוסחה נחרטה ונכתבה ב-DNA. של כל עולם החי. בישול הנוסחה נמשך מיליוני שנים, ואפשר לומר שרק תוך מיליוני שנים אפשר יהיה, אולי, למצוא בני אדם שהאבולוציה של אנושיותם תביא אותם לחיות כדבורים בכוורת, על כל המשתמע. בכלל המושג –מליון שנה- קשה לתפיסה וצריך תרגול מחשבתי להבנתו. ברור לי שכל המנפנפים בדגלי מרקס ואנגלס ודומיהם מדברים על תהליכים של חודשים, שנים, אולי דור אחד ואין להם מושג מהי תקופה גיאולוגית. את עומק חריצי אותיות ה-DNA לא ניתן למחוק במאמר אינטליגנטי, או במשך דור או שניים. נוסחת החיים שזורה בעבותות ה-DNA, האדם יכול לקפוץ גבוה אבל העבותות ימשכו אותו חזרה מהר או לאט והאדם יציית ויכנע לקוד המוטבע בו. מאבק הציוויליזציה לשיפור החיים חייב לכבד את טבע האדם וכוח המשיכה באותו כבוד.
וכך הקורא מוצא כי הקיבוץ אינו תואם את נוסחת הטבע החיית/האנושי ואני אורו עיני.
אחרי הצווי הטריטוריאלי חפשתי ומצאתי את שאר הספרים הנ"ל. וגם אם לפעמים הוא חוזר על עצמו, זו ליסנסה פואטיקה.
סליחה על ההשתפכות. נראה לי שלא הכל רהוט יש כאן נסיון לתפיסה מרובה שלא תפסה.
אנא, קורט אורך רוח. יש בבלגן הזה חוט שני חבוי.
שלך
גיל
*(
By Robert Ardrey:
African Genesis
The Territorial Imperative
The hunting Hypothesis
The Social Contract
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה