איים בזרם

                                                                     א

תדיר קורה לי שמחשבותי מתערבבות עלי. כל כך הן מעורבלות שאני נאלץ ל'נגב את השולחן', לבצע 'פריש מיש'  או באנגלית TO CLEAN THE SLATE. לאחר מכן אני יכול, לרוב, לאתחל מחדש. המשימה הזאת לא קלה, כפי שלמדנו ממכרינו מישכבר הימים חוודז'ה נאסר א דין שהיציע מרפא לגיבן בתנאי שלא יחשוב על תחת אדום של קוף. הלה לא עמד בתנאי, נשאר גיבן, ונאסר א דין נשאר עם הכסף. חזרה לעניינינו, (RETOURNONS A NOS MOUTONS ) מצאתי טכניקה מצויינת לנקות את המחשבות. לצורך כך יש להגיע למסך 'שלג' בטלוויזיה. (מן המפורסמות היא שהשלג על המסך הוא שריד למפץ הגדול ) אני מתבונן בריכוז בשלג, וממש משתדל (ללא הצלחה כמובן) לעקוב אחרי הכיתמונים המרצדים. ותמיד, אחרי די זמן של פעולה זאת אני נקי ממחשבות, די נקי.
הדברים קשורים בזכרון. עם חלוף השנים זרם הזיכרון הופך יותר ויותר דומה לנהר גדול הסוחף משוליו סחף המתערבב במים הנקיים שבאמצעו. אפשר לומר עלי שפנייה אל הזיכרון שלי מביאה מבול של אסוציאציות/מערבולות המפריעות לי לקרוא בדפי הזיכרון את הנושא שחיפשתי. אצל זקן בודד כמוני הזכרון עמוד-תווך הוא בתוכן החיים. הדייסה שמופיעה אצלי בכותרת זיכרון טעמה מר. אומרים לי שזה חיזיון נפרץ ושככה זה אצל כולם. נחמה פורתא. ברבות השנים חלק הולך וגדל של העולם הנפשי מורכב מקורי זיכרון. צעיר, אם שכח מה, מנפנף בידו כאומר לא חשוב. הזקן שמנסה להיזכר במה מפתח קמעה פניקה.

                                                      ב                     

עיתים, שהן  מרבית העיתים כולן, ואין עם מי לדבר, מדברים אל הנייר. כפי שאתם יודעים אין נייר בימינו ולכן יוצא שהנולד מן ההיזקקות לשיחה לובש צורה של כתבה. מטבע ברייתה כתבה היא חד צדדית, וברי לי שהרבה ממה שעבר בחד צדדיות ולא אותגר בבחינת הדו-שיח לא היה שורד. (אגב: ברי ושמה - ברי עדיף.)

היום למשל ראיתי (צ'ל צפיתי) בסרט, ונשלפתי משלוותי.

ויש לי מה לומר עליו. אתרכז בבחינה אחת שלו המהווה שלד עליו מרושת הסרט. מדובר בזיקנה. חוטי השתי והערב של  הזיקנה  בולטים ומושיטים ידים רוחשות טוב לעלילה. חוט השקט. חוט הדיוק. חוט ההשלמה. חוט האחווה. חוט היופי. חוט הרצון-להיות-שם. חוט המבט אל האופק. חוט שילוב הידים. 

במה דברים אמורים? בפלטה של הסרט. כולי עלמא מכירים את הפלטה של הבמאי אלמודובר. צבעים חדים ובהירים, רוויים, ואם היה נדרש ללוותם במוסיקה מן הסתם היה זה בכלי ברונזה (BRASS). משטחי הצבע גדולים יחסית והצבעים מדברים או צועקים. 

הסרט המדובר (הנקרא "לווחתני אוגוסט" ומופיעות בו בטי דוויס וליליאן ג'יש) טובל בצבע שקט. כהה. גוון חום של ריהוט ישן, כמו דוק של חלודה מערפל את האווירה. הוא מזכיר את הסרטים הטובים על ה COUNTRY SIDE כמו האגם המוזהב, אהבת אישה, וכאלה. בתחילת הסרט, די מהר, 'בא לך' להסב אחורה בכורסה ולהיתמסר. הרהיטים ישנים אבל וודאי שאין ריח טחב בחדרים. הצבעים מקומטים כמו עורם של הגיבורים. בהתאמה גם התלבושות, ואם אפשר, כמו בסרטינו, לטייל אותנו בנופי-חלום ובחבלי ארץ היישר מן האגדה, הרי העדן מוכן. הייתי מוכן להסתובב ולהסתופף בשכונה הזאת ולבטח הייתי שוכח את כל העולם.

ועוד אוסיף ואומר כי הסרט העלה בי תהיות שעליהן אין לי ממש תשובה. כל הטיפוסים בסרט ממש זקנים מופלגים. ממש. ומצאתי את עצמי שואל איך אני מוצא את מקומי בינהם? הרי קצב הליכתם לאה, הם צולעים, הגיבורה עיוורת. האם מקומי איתם? ובמידה רבה של הסכמה מדעת ושלא מדעת אודה: אלה עמיתי (MY PEERS). מיד הרמתי את עיני ובדקתי פנימה ואכן נתגלה לי שביני לבין ספורטאי האולימפיידה ועולמם חוצץ יותר מאשר מספר עשריות השנייה החולפות מתחילת התרגיל עד סופו. אני מרגיש שזקנה קושרת אותי ומגדירה אותי ושיחד עם עוד מופעים רבים מיספור עולם הצעירים אבוד בשבילי. יותר נוח וקל לי להסתובב כרוח בין הישישים או להיות להם צל. עולמם של נכדי הולך ורחוק ( לא שהיה קרוב אי פעם).

צריך להכין ארוחת ערב.

כאוס

כאוס , קיים או לא?

אחד המושגים שנהוג לנפנף בו בין לשם התפארות ובין מתוך אי-הבנה הוא "כאוס". לכשעצמי זה שנים הפריעה לי האפשרות שיש בעולמנו ישות  (ENTITY) אשר אי אפשר להגדירה במחרוזת אינפורמציה סופית. נראה לי שקבלת הקיום של כאוס גוררת אמונה בבורא. כל אותם חכמים המצטטים את הפרפר בקוריאה שרפרף בכנפיו וגרם לצונאמי בגרנלנד לא שכנעו אותי. 
צא ולמד: הפרפר דדן רפרף משום שבDNA שלו יש כמה גנים המתכנתים אותו לרפרף מסיבות שונות (שזה עניין לזואולוגים). לחסידי הכאוס זה לא מספיק. הרי מיד יאמרו: וכי מי ידע אם הפרפר פתח בתנועה מעלה או מטה? והרי לך לכאורה כאוס. ולא היא. הפרפר יניע את כנפיו בדיוק כפי שמכתיבים לו הגנים שלו. ולכן אם היה הדבר חשוב דיו למאן דהו היה לוקח את הפרפר דדן, מעביר אותו במכשיר CT, או אולי היה מדבר איתו בפרפרית ומברר לשביעות רצונם של הכאואיסטים האם הפרפר דדן מתחיל רפרוף בתנועה מעלה או מטה. אותו זואולוג-פרפריסט היה יכול גם אגב אורחה לבדוק את שרשרת ה DNA של כל הפרפרים בעולם על מנת להכין תשובה לאלה שישאלוהו: ומה עם שאר הפרפרים? אולי יש להם מוטציות? התשובה היא שגם התופעה הנחשבת לכאוס קלאסי, מוטציה, אפשר, אם מתאמצים, למצוא את מקורו של הברק ששבר את שרשרת ה DNA של אותו פרפר וגרם למוטציה.
אני לא יודע אם שעשועי ההקשרים הנ"ל דיים להאיר את עיני המפקפקים. לדעתי די בהם להראות שהמושג כאוס נובע, כמו עוד דברים, מהיעדר הבנה של מושג האין-סוף. ברור שבין עולם כאוטי ובין עולם מסודר עומד חוסר במשאבים או חוסר עניין. הרי אורך שרשרת ה DNA של הפרפר היא סופית, ואם יוקדש לנושא מטען משאבים נאות נוכל להגיע לפתרון הרבה לפני שמאמצינו יתחילו להיות אין-סופיים.
לאחרונה ראיתי קטע בסדרה TROUGH THE WORM HOLE בו מונחת בעיית הכאוס על המדוכה. דנו בעניין שני "הרים". האחד מפורסם, סטיבן הוקינג, והשני מפורסם פחות: ססובר. מחד  נשטפתי במים קרים שכן  הוקינג גורס בקיום הכאוס, ומאידך נשפכו עלי מים נעימים בשמעי את ססובר מסביר מדוע אין בעולמינו יישויות בלתי מוגדרות ואף איור פשוט הביא למסך. קח קערת מים וטפטף לתוכה כמה טיפות צבע נוזלי. מיד תראה את הצבע מתערבל בשובלים יפים. אם תחזור לאחר כמה שעות תראה את המים בקערה בצבע אחיד, פעולתה של הדיפוזיה. כנגד האומרים כי בקערה נוצר כאוס אומר ססובר לא! אם תעקבו אחרי כל מולקולה ומולקולה תוכלו לשחזר את הצבע המרוכז המקורי. וזו גם דעתי, וזו הרגשה טובה להיתלות באילן כזה.
מחשבה אחת מנקרת בי: מה עם העולם הקוונטי? זה תחום החורג מיכולת הבנתי אבל קיימות שם תופעות של יש מאין ואקראיות בתהליכים שונים. אולי יבוא אליהו ויתרץ קושיות ובעיות. פסח, הלא כן?

                          נצח ישראל

דברי יובנו יותר על ידי ישראלים המאמינים ונשבעים "נצח ישראל לא ישקר!".

האמת הזו מבטאת את מהות הקיום של העם שלנו שלפי כל אמת-מידה ולפי כל ניתוח הגיוני קר אין לו מקום על במת האקטואליה. אחד החבלים השזורים במארג האמת הזאת הוא קשר היהודים לירושלים, ועל הקשר הזה ברצוני לדון.

אומר אני שיהודים שורשיים רואים באמת הזאת אקציומה שאינה זקוקה להוכחה. אבל רבים בינינו, בעיקר שמאלנים, פוליטיקלי-קורקטים, אנשי השיוויון עד מוות, רבים אלה הנצח שלנו כעם אינו מעיניינם. הם מוכנים לוותר על קלה וחמורה בבואם להכריע את גורל עמינו. חבלי ארץ מולדת? בבקשה! אובדן ציביון יהודי? בבקשה! חלוקת ירושלים? בבקשה!.

ואני אומר לא כהרי ירושלים כהרי אריאל,ולא כהרי הגולן כהרי ציון. צוק העיתים הביא אותנו למבוי סתום או למצער לפינה מסוכנת אל מול עולם עויין המחטט במקום ייצורו של בקבוק יין  ותשומת ליבו מכוונת מכל העולם אל חלקת אלוהים הקטנה שלנו. אז נכון, בין גלי השנאה ואי הצדק העולמיים קשה לנווט. יש האומרים צפונה ויש הפונים נגבה ורק האמונה בנצח ישראל נותנת תקווה.

לא כן ירושלים. בתוך אותה מסכת אמיתות-נצח תופסת ירושלים מקום מיוחד. הקשר לירושלים, בלב יהודי אמיתי הוא מן הדברים שאין להם שיעור. וגם אין לקשר הזה קיום בחלקים ואין לקשר הזה קיום בשיתוף עם ישות אחרת. עוד אומר שאם יבוא יום ונצטרך לוותר על דונם פה ודונם שם נוכל לשרוד. אם נצטרך לוותר על ירושלים האמת בדבר נצח ישראל תקרוס.

אז אומרים לי השמאלנים: "הרי ירושלים מחולקת, מתי היית בפעם האחרונה בעיר העתיקה?". הם אינם מבינים או שלא איכפת להם הקשר אל האבנים (מה הערך של אבנים) שניבנו בהיסטוריה של העם היהודי כאבני פינה שהוצאתן מן החומה מביאה לקריסתה. אני אומר, שדי אם יישות נוספת זולת העם היהודי תתכבד בירושלים (או חלקה) כעיר בירתה, 'הלך עלינו'. אני חרד מפני האנשים הרואים בחלוקה-למעשה של ירושלים כדבר מוסכם וגמור. שום דבר לא מוסכם ושום דבר לא גמור. מה שצריך היום זו סבלנות. אם יתמהמה חכה לו. אסור להסכים בתודעה כי אבדנו חצי ירושלים. רק אם נשכיל להמשיך ולהיות נאמנים לירושלים יהיה עתיד לתל אביב. כן, יש קשר. עתיד העם הזה קשור בירושלים.

יום א'  22/10/15

פיזור אוכלוסיה ועוורון

היום היתעלה ירון לונדון על עצמו כפי שלא היתעלה מעולם. הוא ראיין איזה דוקטורית הנקראית נורית אלפאסי. הנושא היה: לשם מה לעזעזאל צריך פזור אוכלוסיה?! למה לבזבז כסף על יישוב חדש?! הדוקטורית כנראה חברה של אותו יו"ר וועדה שלפני שנים גילתה שהרס בתי מחבלים אינו משפיע ואינו מפחית את הטרור. אידיוט.

הרבה טיעונים היו לה לדוקטורית וירון לונדון החרה והחזיק אחריה. היא רואה את משימת יישוב הארץ ופזור האוכלוסין כשריד מימי תחילת הציונות, שאז היתה סיבתה כבוש הארץ, והמשכה ב"שיגעון" של בן גוריון שדחף לאיכלוס הנגב. טיעון, לכאורה שריר, העלתה הדוקטורית באומרה שהמשכורות במרכז גבוהות יותר ושהן תמיד גבוהות היכן שהצפיפות גדולה יותר. עוד טענה מלומדת היתה לה שעלות בניית יישוב חדש עולה בין פי שתיים עד פי חמישה מהרחבת שכונות ביישוב קיים. והחכם ירון לונדון ציין שאפשר לגור בתל אביב ומי שרוצה לבקר בנגב יכול בנקל לנסוע אל החולות...

הבה נניח בצד את הסיבות הלאומיות כיבדות המשקל להקמת עיר או כפר חדשים. אבל עניין המיאוס  לגור בעיר צפופה לא היגיע לאוזניהם? וכי כל אלה שיצאו "מן העיר אל הכפר" מטומטמים? האם האורבניסט הבא בימים והדוקטורית סתורת השיער שתו מעודם כוס תה בהסבה על מרפסת הצןפה אל שקיעה< האם פרי הסרחון האורבני שהוא תוצאת הצפיפות לה הם מטיפים, האם הסרחון הזה הוא משאת נפשם?

כעת מובן למה שמאלנים מוכנים לוותר על חבלי מולדת. הרי אפשר לצופף עוד את הערים הקיימות ואת מרחבי הנגב ניתן בשימחה לאבו מאזן ולשותפיו הבדווים.

באמת ובתמים חשבתי את לונדון לאינטיליגנט. אבל אם על פיו היה נושק דבר היינו בצרות גדולות. העלות של יישוב חדש לא נמדדת במחיר דירה בו, אלא בהרחבת בסיס החיים והרווחה שלנו בארץ. פתח אטלס כלשהו ודוק. האם יש בארץ מתקדמת שטחים מתים? האם הרשת של כבישים, רכבות, תעלות, כפרים עיירות, מטרופולינים, מקומות מחייה לאנשים. מקומות מבחר לחיים בכל צורה שתעלה על דעתך. האם לא נחמץ ליבך למשמע חכמים כד"ר נורית אלפסי וירון לונדון הרוצים לחסוך למדינה עלות דירה ביישוב חדש במחיר צביונה העתידי של המדינה.

חיותה של מדינה נמדדת לא בשפיכת משאבים אל תוך הדייסה של תל אביב כקו של ההתנגדות הקטנה ביותר, אלא בהקצאת כוחות לפזור האוכלוסיה ככל האפשר תוך איזון העכשיו והמחר.

אלה הפוסלים דירה ביישוב חדש על פי מחירה נטו שייכים למחנה השמאל המטומטם.

מחבלים בפריז, מחבלים בעולם.

והנה רועשות אמות הסיפים. מאז מפלת קו מג'ינו לא נחלו הצרפתים כזה כשלון.. הרי צרפת בבחינת שור מועד. עלילות שרלי הבדו והיפר כשר היו צריכות להחזיק את רשויות הביטחון הצרפתיים במתח תמיד.

אבל לא על כך רציתי לכתוב. 

לאחרונה אנו חוווים אירועי סכינאות וכל אירוע כזה מלווה הקביעה ה'לכאורה' כתובה בציפורן ברזל: זה מחבל בודד ולכן קשה עד בלתי אפשרי לצפות את מעשיו. לדברי צרי-האופק הסכינאי בקומו ממיטתו בבוקר מחליט מניי וביי: היום מזג אוויר טוב לרצח יהודים, או היום טוב לרצוח צרפתים. לא כן הוא. לאותו סכינאי מפמפמים בראש יומם וליל ואומרים לו שהוא מיואש והמיואשים אחת דתם: לרצוח. 

דברי אמת. המחבל הבודד המחליט בעקבות ההסתה-ללא-גבול-להרוג-יהודים נע מתחת לרדאר. לכאורה התנהגותו בלתי צפויה אבל מה טוענים בשמאל שהרבנים מסיתים ולבסוף קם איזה יגאל אמיר ועושה מעשה. האם הרבנים המסיתים נקיים? ודאי שלא! ואצלנו הרבנים המסיתים נער יספרם ואצל המוסלמים כל החברה מנגנת את אותה מנגינת רצח. אמנם אין איש הרואה מחשבות ניצפנות. אבל גם אין צורך לדפוק את הראש בקיר ולחפש את הסכינאי. אין לו ריח מיוחד ואין לו זנב. הנה מה צריך לעשות. ראשית הבה נעקוב אחרי מהלך מחשבותיו: א) אני מקבל על עצמי את סכנת המוות ביודעי שממתינות לי 72 בתולות והורי יקבלו פנסיה ורחוב יקרא על שמי. ב)והיה אם אפצע מובטח לי טיפול של גיבור, וכל דאגה תרחק ממני. ג) אם אכלא בישראל אהיה בין חברים מכובדים והמשכורת 'תדפוק' מן היום הראשון ובעיסקת החילופים הבאה יכניסו אותי יחד עם חברי לאוטובוס וניסע לרמאללה ברוב טקס. 

לכל השיקולים האלה של המחבל יש בסיס אחד. והוא המוסר הקפוא הכובל את ידינו. ושוב, ולא בפעם הראשונה, אני נאלץ להסביר מה הוא מוסר. מוסר הוא מסכת הלכות, או רשימת עשה ואל תעשה שמטרתה אחת: לתרום להמשך רווחת מחזיקי-המוסר, ולהטיב את סכויי השרדותם. מטרה זו היא הורתו של המוסר והסיבה היחידה לקיומו. יוצא מזה שהמוסר לא עובד, הוא "מזייף". אלפי שנים היתה האנושות ללא איסלם והמוסר כפי שהכרנו אותו 'עבד'. כיום העולם אחר. יש דת המובילה את מאמיניה לרצח כל כופר והעולם ממשיך לתהות: איך הם יכולים לרצוח בדם קר?   חבל על מאמצי התהייה, זו הדת ואלה תכתיביה. יפי הנפש אומרים אבל הרי יש מיליארד מוסלמים הדורשים שלום!? ואני אומר מי אתם שתגידו לבין לאדן מה אומר האיסלם? ומנהיג דאיש, הרי הוא בקי בקוראן מאובמה. וכל אותם המוסלמים שמתוכם ואל תוכם צומחים הרוצחים מה הם עושים חוץ מלהרוג איש את רעיהו? 
אם ידע הסכינאי שלא רק פנסיה לא יקבלו הוריו אלא ביתם יהרס והם יוגלו לעזה יש רגליים לסברה שיחשוב עוד הפעם ויכלכל את מעשיו בחשבון אחר. בחשבון פשוט, שכל אחד יכול לעשות, יוכח שמספר האבידות הכללית בעקבות הפעלת ענישה קולקטיבית תפחת.

והעולם מרסן את עצמו ומעניש בענישה קולקטיבית רק בסתר, ואז יורשי שולמית אלוני נרעשים. איך אומרים במקומותינו? לא יעזור בית דין המוסר האנושי יעבור רביזיה. והארץ תשקוט.

זכרונות מליל רצח רבין

ישבתי בבית.לא זוכר מה עשיתי אבל נחתו עלי החדשות והסעירו אותי. כבר ברגע הראשון לא הייתי נתון לרגשות בכי. הרגשות שאפפו אותי היו של זעם, זעם וכאב אין סופי. הזעם לא היה על אובדנו של רבין אלא על הפגיעה הנוראה בתדמית המדינה.

לפני עשרות שנים היה אירוע בכפר יאסין. נרצחו, ויש אומרים נהרגו שם פלשתינים. האומרים כך והאומרים ההיפך נשבעים בנקיטת חפץ שהאמת לצידם. אני לא יכול ליישב את המחלוקת וספק אם יש מי היכול. אבחנה קטנה אחת לי: מחד יש את אלה שהיו שם ואומרים לא היו הדברים מעולם, ומאידך יש כאלה הקובעים את דעתם על האירוע לפי השתייכותם המפלגתית ולא יזוזו מדעתם גם אם תעקור את ציפורניהם.

על מה אין ולא יכולה להיות מחלוקת? על כך שתדמית העם הקם נפגעה פגיעה חמורה. לדורות. והוא הדין בכפר קאסם, והוא הדין במבצע קיבייה, וד"ר גולדשטיין בחברון ועוד מקרים כגון אלה. העובדות האמיתיות אינן מעלות או מורידות. הנרטיב שעובר בירושה הוא זה שקובע. וכי יש ספק עד כמה היה מצבנו טוב אם מעשה חלאה כמו של ד"ר גולדשטיין לא היה נעשה?

זה היה מקור הזעם שלי על רצח רבין. לא על 'מסורת שנקטעה' ולא על אלמנה, בנות ונכדות שהתיתמו. אני זעמתי על כך שיהודי פגע כה עמוק במדינה.

באותו ערב הייתי לבד. החלטתי שאני הולך לכנסת. איש לא כוון אותי או אמר לי שזה מה שעושים. כשנסעתי העירה כבר היה דוחק גדול ונאלצתי לחנות רחוק בתוך רחביה. התחלתי הולך ברגל ונדהמתי: קבוצות קבוצות של נוער יושבים ובוכים. בכי בקול רם, בכי של תחרות. שלי יותר חזק!. באחת נזכרתי בלווית הנשיא הראשון של צפון קוריאה. שורות שורות של אנשים לאורך הכביש עמדו, ממחטות בידיהם והם בוכים בכי תמרורים. המחזה היה קומי להחריד. לכך גם התיחחסתי לכלאותם מעגלי ילדים ונוער שתקעו נר במרכז העיגול וישבו ובכו, מי יותר חזק ומי שהתעייף ביכיו דעך קמעה. התקדמתי עוד כמה עשרות מטרים, הסתובבתי וחזרתי הביתה בהרגשת קבס.

אכן יגאל אמיר פשע כלפי כל אחד מאיתנו בחשיפתו פנים שלנו אשר לא ידענו. קומתנו כעם שחה. כמו ששחה קומתנו בעקבות משה גולדשטיין.

בכל ים הדברים ששוטף אותנו בימי זכרון אלה עולה קינה על רבין האיש. על ה'מסורת' שהנחיל (איזה ספרים כתב? או אולי היתה צוואתו לעשן כקטר? מה?). אין להכחיש. היו מספר קרבות בהם היה מנהיג וגיבור. אבל כאלה היו עוד.

כיום, כפי שאני רואה את הדברים, יש קיתון של זפת העומד להשפך עלינו אם לא נצליח לשים ידינו על פושעי התינוק השרוף. כתר הקוצים הזה לא ירד מראשינו עד היותם של אלה מאחורי סורג ובריח.

הנה קישורית לתמונות מן הלוויה של נשיא צפון קוריאה. מפליא הדמיון.                                                          

                                                                                                 

                The funeral procession of the first north Korean president