יד המקרה הייתה בדבר.
ברגיל לא ייפול גיליון
מעריב לידי, פשוט 'דרכינו' אינן מצטלבות. אבל אמש מאוחר בלילה חזרתי לביתי ברכבת,
ועל שולחן אחד בקרון שהיה ריק מאדם חיכה לי מעריב שלם. שמחתי. הדבר התאים למצב
רוחי שהיה 'שאלתי' משהו, לאחר שהפגישה שלי עם נכדתי לא עלתה יפה. קריאה בעיתון
נראתה לי בדיוק מה שרשם הרופא.
דפדפתי קדימה ואחורה,
ולראשונה גיליתי שגיא מרוז שולח בעט ידו. הוא כתב במדור בשם "דעות
מעריב". לתומי סברתי שמדור בשם כזה מבטיח רמה מינימאלית מן הכותבים. אכזבה.
אני מקנא בגיא בגלל
אשתו היפה. וקנאתי בו בגלל מה שהראה לי היותו איש העולם, מראיין על ימין ועל שמאל
את כל הארץ ואחותה. מכאן מובן שנפניתי בעניין ושקיקה לקרוא את דבריו. כבר בתחילה
הרתיעה אותי הזמנתו לראות את חצי הכוס המלאה. הרואים תדיר את מחצית הכוס המלאה חשודים בעיני
בניתוק מן המציאות. חצאי כוסות מלאות הן מצע תעתועים לחיים. זו מחלה לדבר על
המחצית המלאה ולהתעלם מזו הריקה. בעיני המלאות מוגדרת על ידי הריקנות ולכל אחת מהן
אין קיום ללא רעותה. התייחסות לחלק מן העולם, ואפילו לצורך הדיון בלבד, פסולה
ומופרכת.
ואז מאור הגולה נפנה
לדבר על הביבי. הביבי? מי אתה גיא מרוז שתדבר כך על מאן דהוא? דרכם של השמאלנים
לזלזל ביריביהם הפוליטיים מעוררת בי קבס. זה לא שהגיא נמנה על סגל מקבלי פרס נובל,
או שמא כתב איזה רב מכר, או טיפס על האוורסט או היה קצין מבריק, או היה מבריק
בכלל. לפי הכתוב בקטע המצורף ניכר שאין לחץ גדול מדי בגולגולתו, ועד שפירור שכל
אחד נפגש במשנהו עוברות כמה עונות.
ראויה לציון הדרך בה
הוא מציג את חבריו: "שוחרי השלום זבי החוטם". מזכיר לי עמיתה לעבודה,
שמאלנית, שהייתה פותחת כל אמירה שלה במילים: "אני שמאלנית מסריחה". נוח
לי מאוד שהשמאלנים בעיני עצמם הם זבי חוטם
מסריחים. אני משוכנע שאפילו יטענו שזו רק FASON DE PARLEZ הריני תופס את עצמי מרחרח את
האוויר בהתקרבי אל שמאלני.
זה אולי הזמן להתעכב
על המושג "שלום" אותו השמאלנים מניפים כמו היה מגן של לגיונר רומאי. האם
השמאלנים יודעים מהו שלום? האם בשלום שלהם קיים שווי משקל? האם המאזניים שלהם
מעוותים עד כדי סנוור? הם מוכנים לתת ולתת, כמאמר השיר מה עוד לא נתנו וניתן.
הוא אומר: "שחייבים לתת לשלום לדבר, אפילו אם הוא רק
ממלמל ויורק כמו תינוק בן יומו, השלום, אפילו אם זה שלום קר, מדומה, מלא אינטרסים
של אנשים קרים כאבן. חייבים לתת לו סיכוי."
עברית נהדרת, עילאית ממש. איך אומרים השמאלנים? ניסינו כבר הכול, למה לא לנסות גם
לשחק במשחק-סכויי-השלום?
מי אתה הגיא שתשחק
בחיי ובחיי אהובי? מה פירוש לתת סיכוי? אדם שפוי משחק בסיכויים בשדה ההימורים, או בבורסה. אנשים שאינם חולים לא
יטילו סיכויים בענייני דם, בענייני לאום, בענייני היסטוריה. כמובן צריך לשאול האם
"שוחרי השלום" רוצים שלום בין אויבינו לבינינו, כשאנחנו קיימים כעם
או שכל מעיינם הוא שלא יאלצו להגן על מאומה שהוא כחול-לבן. הם מוכנים לצאת לעיבלין
ולשרת במחסום ווטצ' אבל בסיירות וביחידות העילית ניפקד מקומם. כמעשה אייבי נתן
שחלקאי ביאפרה היו חשובים לו מעניי הפריפריה שלנו, הד לדברי ירון לונדון: "מה
ערכו של הר הבית?"
רבותי, שלום בו צד
אחד מרגיש חייב ומשום כך מתנער מנכסיו אינו שלום. זה מצב של מריחה שמאלנית של
אנשים היודעים כי אינם מסתכנים, הם משחקים ב- -ה ובבוא יום פקודה יש מי שיגן עליהם.
שלום שאין בו מקצת מן
הנצח אינו שלום.
שלום המושתת על אי
שווי משקל בעליל בין הצדדים אינו שלום.
שלום שהוא ממלמל
ויורק (לגיא פירושים) אינו שלום.
שלום בו הנוער בצד אחד
יונק שנאה לשני ושואף להכחידו אינו שלום.
שלום הבנוי מאדישות ועייפות של צד אחד אינו שלום.
שלום שכל כולו תשובה
שמאלנית לשאלה: אז מה, על חרבך תחייה?" אינו שלום.
שלום שנכרת בין
אויבים אינו שלום. (האמרה השמאלנית ששלום נכרת בין אויבים – מטומטמת).
שלום שלא מקיים את
הפתגם הלטיני "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" אינו שלום.
והיה ושלום המקיים
איזו מן ההגדרות הנ"ל יקום, פירות-הבאושים שלו יקיזו את דמינו לדורות.
בהמשך דברי הגיא מגיע
קטע שאני לא מבין כלל. אומר הגיא: "שאם הביבי צודק זה בסדר כי לא מעט אנשים
מחכים לראות מה באמת יש לנו בדימונה ואולי זה ייתן להם סיבה טובה לבדוק, לא עלינו". ובכן,
אני מודה: לא מבין. מה גיא רוצה? האם הוא בעצמו יודע? הוא נגד עמימות? הוא מרגיש
צמא לסקופ? מה לשמאלן כמוהו ולדימונה? האם אינו מרגיש שיש כדורי משחק הגדולים עליו?
בקטע הבא במאמרו ה'נישגב'
של הגיא הוא מדבר על הזמר ההוא מעינייני דיומא ו'גומר עליו את ההלל'. אני מיסב את
דבריו של הגיא על זולתו ומחזירם איליו עצמו: "כמות השטויות המטופשות שיצאו
לגאון הזה מן הפה שוות את סילוקו מנוף חיינו לאלתר."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה