מאמר של נץ. נשמה טובה אבל לא דון קישוט. השאיר אותי עם טעם מר הבא מן האמת בדברים וההכרה שבידנו לשנות ואין נוקף אצבע.
העתקתי גם את תגובתי בבלוג של נץ.
שלום לך ארץ נהדרת
(דברי נץ:) יצא לנו לדבר ביננו על המעברים האלה, מירושלים לכ"ס ומישראל לארה"ב, הרבה פעמים. זה בכלל לא נעשה כלאחר יד ולא רק מתוך הכרח תעסוקתי.על ירושלים כבר הספקתי לספר. כל כך אהבתי את העיר והאיזור, לטייל בשכונות הותיקות ובחצרות הבתים, כמו החצר שהיתה לנו ב"בוב הבנאי" בשכונת בית הכרם, עם עץ השזיפים האדומים-חמוצים, הרימון, גפן ומישמיש, שאכלנו בה על הדשא ארוחות רגועות של שישי בצהריים, או החצר של הכהנים באבן-עזרא ברחביה וגם בעצם ה"חצר" עם עץ התות הענקי במרכז ביה"ס התיכון. קניות בשוק מחנה יהודה ואז מרק קובה אצל רחמו (אי אפשר בסדר הפוך, בגלל שהבטן לא סוחבת בעליה). רגעים נוסטלגים כאלה יש בלי סוף, אבל מצד שני, היו גם יותר מדי בעיות. מחירי הדירות המטורפים יחד עם מקומות עבודה בודדים ומתמעטים, חפירות בכבישים שלא נגמרות לעולם יחד עם שום השקעה תרבותית, חרדים שמתחילים להסתובב גם ב"בוב הבנאי" יחד עם השכונות החדשות שמגדלות ארסים ופרחות בלבד. גשר המיתרים - הגוש המיותר הזה שנראה מעניין רק מזוית מאוד ספציפית, אבל חוץ ממנה שוכב כאבן שאין לה הופכין באמצע סלאמ'ס של שחורים בלי שום רכבת נראית באופק שתעבור עליו ועלה מליונים - הבהיר גם לי שלא בירושלים נרצה להקים משפחה.מה ששבר מבחינתי את גב הגמל לטובת הנסיעה לארה"ב, היתה מלחמת לבנון II וסיפור גלעד שליט. תמיד התחשק לי לחוות את החיים שם, אבל עכשיו הבנתי שאני חייב את זה לעצמי ולעידית - פסק זמן, הערכה מחדש, חופש. בזמן המלחמה שירתתי במילואים בג'נין, והרגשתי איך כל התנאים קיימים כדי שאני אהיה שליט/גולדווסר/רגב הבא. אין שום שינוי בתרגולות הצבא לעומת המצב החדש. עדיין אותם תרגילי פרט-חוליה לעבר פיתה סורית, ועדיין תרגולת פריקה והסתערות מבט"שית. ההזדהות שלי עם גלעד שליט היא מוחלטת. גם אני הייתי בשריון ולפי איך שהבחור הנבך נראה, גם הוא לא בדיוק היה שייך לשם. זו הבעייתיות בגיוס חובה, לא תמיד מי שיש לו פרופיל 97 יכול באמת להיות חייל. עמדתי באותם מילואים במחסום בודד ומבודד, הרים סביב לי, מקורקע למקום בגלל משקל השכפ"ץ ללא תועלת או תכלית. לפחות למען המילואים הבאים הצלחתי לשכנע שאותי לא מעלים יותר על סיורי ג'יפים. אחרי המלחמה קבעה ועדת וינוגרד שנחלנו כשלון, ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג, ולא עזרו המחאות שבהם לראשונה גם אני ניסיתי להשתתף. 3 שנים עברו ועדיין לא נמצא פתרון לבעית שליט. אני חושב שרואי ושהם באמת מאמינים שביכולתם לשנות את המציאות, שאי אפשר מצד אחד להתלונן ומצד שני לברוח ולא לפעול לשינוי. אבל גם זה לא פשוט בשבילי, גם כאן אני לא מתאים ללחימה. מעולם לא הצלחתי להבין את ה"מערכת", הביורוקרטיה והפוליטיקות. אני לא משוכנע, לאור הפרשות האחרונות שיש בכוחי לשנות. אולמרט כשל ונשאר על כסאו (עד להצטברות "מספיק" פרשיות שחיתות), אחרי כל מבדק מתגלה מערכת החינוך הכושלת ומורים מוכים ע"י התלמידים ועדיין הכל ממשיך כרגיל, כל קבלן בונה מה שבא לו, איפה ואיך שמתחשק לו ועדיין הכל כרגיל, כל הארץ הפכה לרשת כבישים ובניינים אחת גדולה. אל מעט שמורות הטבע כבר אי אפשר ללכת, כי כולם שם, יחד עם הזבל שלהם. אני חייב לפחות לתקופה כלשהי להתרחק מכל הלחץ והצפיפות שחונקים אותי, ולשקול איך אוכל להשתלב בהם בצורה יותר מוצלחת.אז נכון, אם כל אחד ילך לשאוף אויר באטלנטה, אז לא יהיה סיכוי לתיקון בארץ, אבל נדמה לי שלא משנה מה אנשים עושים, עדיין המדינה במסלול התדרדרות מתמיד. אותם רגשות נוסטלגים שעלו בקטע על ירושלים נכונים לגבי הארץ כולה - אני מרגיש מחובר לתרבות, להווי (בחברה המצומצמת שבה אני מסתובב) ולנופים, אבל דוחקים אותי יותר ויותר הצידה והחוצה - כולם צופרים לי, אבל אני לא מרשה לעצמי לצפור מחשש שאקבל סכין בבטן.כבר 3 שנים שאני פותח ynet כל בוקר בתקווה שאראה את הידיעה על גלעד שליט שחזר הביתה. זה יהיה בשבילי רגע כל כך שמח. השבי שלו מסמל בשבילי הכל, איך האדם הפשוט תורם למדינה, אבל בשורת מחדלים ואי אכפתיות נותר מאחור.
(דברי נץ:) יצא לנו לדבר ביננו על המעברים האלה, מירושלים לכ"ס ומישראל לארה"ב, הרבה פעמים. זה בכלל לא נעשה כלאחר יד ולא רק מתוך הכרח תעסוקתי.על ירושלים כבר הספקתי לספר. כל כך אהבתי את העיר והאיזור, לטייל בשכונות הותיקות ובחצרות הבתים, כמו החצר שהיתה לנו ב"בוב הבנאי" בשכונת בית הכרם, עם עץ השזיפים האדומים-חמוצים, הרימון, גפן ומישמיש, שאכלנו בה על הדשא ארוחות רגועות של שישי בצהריים, או החצר של הכהנים באבן-עזרא ברחביה וגם בעצם ה"חצר" עם עץ התות הענקי במרכז ביה"ס התיכון. קניות בשוק מחנה יהודה ואז מרק קובה אצל רחמו (אי אפשר בסדר הפוך, בגלל שהבטן לא סוחבת בעליה). רגעים נוסטלגים כאלה יש בלי סוף, אבל מצד שני, היו גם יותר מדי בעיות. מחירי הדירות המטורפים יחד עם מקומות עבודה בודדים ומתמעטים, חפירות בכבישים שלא נגמרות לעולם יחד עם שום השקעה תרבותית, חרדים שמתחילים להסתובב גם ב"בוב הבנאי" יחד עם השכונות החדשות שמגדלות ארסים ופרחות בלבד. גשר המיתרים - הגוש המיותר הזה שנראה מעניין רק מזוית מאוד ספציפית, אבל חוץ ממנה שוכב כאבן שאין לה הופכין באמצע סלאמ'ס של שחורים בלי שום רכבת נראית באופק שתעבור עליו ועלה מליונים - הבהיר גם לי שלא בירושלים נרצה להקים משפחה.מה ששבר מבחינתי את גב הגמל לטובת הנסיעה לארה"ב, היתה מלחמת לבנון II וסיפור גלעד שליט. תמיד התחשק לי לחוות את החיים שם, אבל עכשיו הבנתי שאני חייב את זה לעצמי ולעידית - פסק זמן, הערכה מחדש, חופש. בזמן המלחמה שירתתי במילואים בג'נין, והרגשתי איך כל התנאים קיימים כדי שאני אהיה שליט/גולדווסר/רגב הבא. אין שום שינוי בתרגולות הצבא לעומת המצב החדש. עדיין אותם תרגילי פרט-חוליה לעבר פיתה סורית, ועדיין תרגולת פריקה והסתערות מבט"שית. ההזדהות שלי עם גלעד שליט היא מוחלטת. גם אני הייתי בשריון ולפי איך שהבחור הנבך נראה, גם הוא לא בדיוק היה שייך לשם. זו הבעייתיות בגיוס חובה, לא תמיד מי שיש לו פרופיל 97 יכול באמת להיות חייל. עמדתי באותם מילואים במחסום בודד ומבודד, הרים סביב לי, מקורקע למקום בגלל משקל השכפ"ץ ללא תועלת או תכלית. לפחות למען המילואים הבאים הצלחתי לשכנע שאותי לא מעלים יותר על סיורי ג'יפים. אחרי המלחמה קבעה ועדת וינוגרד שנחלנו כשלון, ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג, ולא עזרו המחאות שבהם לראשונה גם אני ניסיתי להשתתף. 3 שנים עברו ועדיין לא נמצא פתרון לבעית שליט. אני חושב שרואי ושהם באמת מאמינים שביכולתם לשנות את המציאות, שאי אפשר מצד אחד להתלונן ומצד שני לברוח ולא לפעול לשינוי. אבל גם זה לא פשוט בשבילי, גם כאן אני לא מתאים ללחימה. מעולם לא הצלחתי להבין את ה"מערכת", הביורוקרטיה והפוליטיקות. אני לא משוכנע, לאור הפרשות האחרונות שיש בכוחי לשנות. אולמרט כשל ונשאר על כסאו (עד להצטברות "מספיק" פרשיות שחיתות), אחרי כל מבדק מתגלה מערכת החינוך הכושלת ומורים מוכים ע"י התלמידים ועדיין הכל ממשיך כרגיל, כל קבלן בונה מה שבא לו, איפה ואיך שמתחשק לו ועדיין הכל כרגיל, כל הארץ הפכה לרשת כבישים ובניינים אחת גדולה. אל מעט שמורות הטבע כבר אי אפשר ללכת, כי כולם שם, יחד עם הזבל שלהם. אני חייב לפחות לתקופה כלשהי להתרחק מכל הלחץ והצפיפות שחונקים אותי, ולשקול איך אוכל להשתלב בהם בצורה יותר מוצלחת.אז נכון, אם כל אחד ילך לשאוף אויר באטלנטה, אז לא יהיה סיכוי לתיקון בארץ, אבל נדמה לי שלא משנה מה אנשים עושים, עדיין המדינה במסלול התדרדרות מתמיד. אותם רגשות נוסטלגים שעלו בקטע על ירושלים נכונים לגבי הארץ כולה - אני מרגיש מחובר לתרבות, להווי (בחברה המצומצמת שבה אני מסתובב) ולנופים, אבל דוחקים אותי יותר ויותר הצידה והחוצה - כולם צופרים לי, אבל אני לא מרשה לעצמי לצפור מחשש שאקבל סכין בבטן.כבר 3 שנים שאני פותח ynet כל בוקר בתקווה שאראה את הידיעה על גלעד שליט שחזר הביתה. זה יהיה בשבילי רגע כל כך שמח. השבי שלו מסמל בשבילי הכל, איך האדם הפשוט תורם למדינה, אבל בשורת מחדלים ואי אכפתיות נותר מאחור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה