פליטים

ימים קשים עוברים על העולם.אוכלוסיות שלמות ארזו את מיטלטליהם, רק כדי משא יד, והחלו לנוע אל מקומות טובים יותר.

המספרים גדולים מאד. וסוף כול סוף התעורר העולם, ובני אדם החלו לבדוק ולנתח את התהליכים המתרחשים. בעיקר מתחלקות המסקנות לשתיים. אלה הרואים את העולם בעיניים אובייקטיביות וריאליות אומרים: לא משנה מה הביא לנדידת העמים הזו,- חובה לעצור אותה. ולעומתם, והם לא מעטים, אלה אשר ליבם ניכמר והם גורסים: לפתוח את השערים ולאפשר להמונים להיכנס. גם עלינו לא פסחה התנועה של הפליטים כביכול, ואושרנו שבנינו גדר (הידיעות האחרונות מספרות על סולמות המשמשים למעבר הגדר)

עוד כשהייתי ילד קטן צדה את עיני תופעת אי-הסימטריה בין התושבים יהודים ולא יהודים בארץ ישראל. היהודים נכנסו למלחמה על ביתם. קבוצים עמדו בתלאות מצור קשות, ערים שלמות רעבו, האבדות בקרב היישוב היו כבדות. אבל  שמתי לב לכך שמספיק היה לעשות בום! מחוץ לכפר ערבי ומיד אספו תושביו את הפק"ל: אחת פיילה, שניים מזרנים, שלושה פינג'אנים, ששה ילדים (לפחות) וייאללה על החמור ולברוח. אתם מכירים כפר ערבי שחפר חפירות הגנה? האם יש נגבה ערבית? האם קיימת דגניה ערבית? היו איאלה קרבות ביפן ובקטמון, אבל היו אלה חילופי אש לא "עד טיפת הדם האחרונה"

מאז אני יודע שהקשר של היהודי לאדמתו חזק ואמיתי מזה של הערבי.

מושג הפליטים נוצר עבור בודדים שעשו כל שביכולתם, עד כדי סיכון חייהם, בטרם שהעמיסו את עצמם על הזולת, עבור אלה הגדירו את המושג "פליט". מתי-המעט האלה יצרו את מושג הפליטות בהיותם מתי מעט ובהיתעלקם על חברה לא  היתה  טראומה. מדהימה אותי עזות המצח של הפליטים בטלוויזיה: "יש לי זכות!" במקום הולדתי החיים קשים ואני באתי כי נוח לי יותר! תינוק נפל המימה. זה נורא. אבל מי זרק אותו המימה? אני רואה לנגד עיני תסריט אחר. אותו אב שזרק את בנו המימה אוסף את שכניו ואת כל בני עירו או שבטו או דתו ונלחמים על ביתם וחייהם עד חורמה. מי לה' אלי! קרא מתיתיהו החשמונאי, וקומץ מכבים נצחו את האימפריה היוונית. או אז תתעורר אצלי סימפטיה ואז אולי יחוש העולם (לא כל עוד הנמושה אובמה בתפקיד) וילחם שכם אחד עם אותם פליטים-בכוח. פליטים כביכול.

יפי הנפש באיסלנד המזמינים את הפליטים לבתיהם משחקים באש. אולי לא מיד אבל אם יתמידו בקריאה "MI CASA SU CASA "  (ביתי ביתך) נכון להם עתיד דומה לזה של יבשת אירופה.

ROBERT ARDREY עומד בספריו, בעיקר בספר THE TERRITORIAL IMPERATIVE על ערכם של גבולות. ועל היות אחווה מוגבלת לבני אותה משפחה, אותו השבט, אותו העם. אחווה כלל אנושית היא עורבה פרח וחלום של יפי נפש. החיה האנושית כבולה בכבלי האבולוציה ומשפטים כגון 'קרוב אדם אצל עצמו' 'עניי עירך קודמים' וכל כיוצא באלה אינם משפטי הצטעצעות. אלה משפטים שלאורם מתנהלת הציביליזציה. אלטרואיזם תמיד מופיע כשיצורים השייכים למשפחתך או שבטך בסכנה ( אני אומר יצורים משום שאלטרואיזם אינו נחלת בני אדם בלבד).

יש בני אדם הכבולים בעבותות המולך הנקרא 'מוסר'. על מזבח המולך הזה הם יקריבו את כל היקר להם.קיים חשש כבד שאירופה ואפילו אמריקה ( ישראל התעוררה בדקה התשעים ובנתה גדר). אבל הנה האידיוט יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י-בוז-לו מזמין פליטים מסוריה, שומו שמיים! כל אותן מדינות הקולטות פליטים לפי מוסר מעוות ולא לפי יכולת כלכלית או יצר שייכות לאומי כל אותן מדינות תעלמנה כתוצאה מלחץ עובדי המולך הזה, אנשי המוסר. לכל אותם אבירי המוסר האופק עובר בקצה אפם. יכולתם לראות מעבר לו לא קיימת. יש עבדי-מוסר-נרצעים מן הסוג השני, אלה האומרים לעזאזל המדינה/השכונה/הזהות/ השפה/המסורת/העתיד שלי, כל אלה הם אינם שווים דמו של תינוק אחד (דברים קשים אבל אמיתיים). 
אלה הפותחים דלתם לכל דפיקה ימצאו את עצמם ללא בית.

מטבע ברייתו יש לו למוסר תפקיד בעולם. בטרם נארז בחבילה והורד לעולם במעמד הר סיני (או כל מעמד מקביל) הסתובבו בעולם 'קטעי' מוסר. על פני עשרות אלפי שנים פעלה האבולוציה וסיננה וזיקקה את התנהלות החיים וגיבשה את הציביליזציהולבסוף נכתבה התורה או כל  קודקס דומה. ייעודו של הקודקס או התורה האלה חד הוא: לעצב את חיי החברה כך שלקבוצת בני האדם המתנהלים לאור כללי המוסר הייחודי שלהם תהיה המשכיות. האמצעי: מיתוג מעשים ומחדלים כתורמים להמשכיות החברה הנידונה ולהיפך. לתורמים קראו מוסריים, והם שסכו בשמן את חיי החברה, ואלה שאינם תורמים/ראויים נקראו לא מוסריים. מחד, בין עושי המעשים המוסריים ביותר היו שקבלו כרטיס לגן העדן או CONGRESSIONAL MEDAL OF HONOUR ומאידך היו מעשים לא מוסריים עד כדי העלאת עושיהם לגרדום.

צא ולמד: אותם הוזים שניסו לכתוב תורות חיים מלאכותית מתוך השרוול  לא צלחו. מן העבר הקרוב עולה דוגמת הקומוניזם ואחותה הנאציזם תורות שזרעו אשליות וקצרו מוות.

המוסר, הנימוס, הקפיטליזם, הלכו ונוצרו במשך אלפי שנות אבולוציה. ה- RAISON D'ETRE המשותף להם הוא תרומה להמשך הקיום האנושי. משימת הקיום האנושי גדולה מתינוק שטבע ונפלט לחוף, ואללי, מסת הקיום האנושי והאנרגיה שלו דרסו, דורסות ותדרוסנה כהנה וכהנה תינוקות. כדי לראות אל מעבר הסחי והמיאוס בהם מבוססים רגלינו דרוש מיגדל גבוה ובראשו מנהיג בעל שיעור קומה הרואה אל העתיד.  אחת מן השתיים: או שיעצרו את זרם הפליטים-שאינם-פליטים בכל מחיר או שהעולם כפי שהכרנו אותו יעלם. השאלה הנותרת היא: האם אכפת לך שייעלם העולם שהכרת?

לכשייעצר השיטפון (?) יקרה דבר פשוט וטבעי. באסיה ואפריקה ילחמו אנשים על בתיהם בהיות כל דרכי הבריחה חסומות. באמריקה ייאספו כל החלכאים והנדכאים בארצות ממקסיקו ודרומה ויבחרו להם מנהיגים עם ב....ם ויסדרו להם את חייהם. לאותם שיפלו בתוך המהפכות האלה אין זכות להעמיס את כשלונם על סדר החיים של אחרים. אם אנשים לא יבחרו להלחם על ביתם הרי, עם כל הכאב, הם ייכחדו. זכרם אולי יהדהד באגדות-עם כלשהו אבל שום חשבון לא יוגש לפירעון. (השילומים מגרמניה הם פרק מעניין בהוותו סתירה כביכול לאמור לעיל)

אך אויה אויה! בעודי יושב וכותב הטלוויזיה מקרינה קטעים על מדינות מערב אירופה הנכנעות לכוחות ה'מוסר' ופותחות את שעריהן לפליטים. ובוג'י  הרצוג מקיז את דמינו בטמטומו כי רב. אף לא לאחד מנביאי שקר המוסר הללו יש תוכנית לפעולה לאחר הצונאמי, ואני מצפה לראות את הקטסטרופה.

אחח, לו היה אובמה פועל לפי הקווים האדומים ששרטט במו ידיו!

אדיקות דתית ורפואה

15.05.15

השבוע פורסמה כתבה ארוכה הדנה ברופאים חשוכים. אין לי בטוי אחר לכנות בו רופאים הגורסים כי הומוסקסואלים חולים בנפשם ובגופם.

אני רואה חוסר תוחלת בלהטיח את עצמי אל הקירות האטומים של אותם מלומדים, הבנויים על יסודות של אמונות תפלות וסגירוּת-נפש מאובנת.

ברצוני לתקוף את הנושא מזווית אחרת, ולעשו שימוש בשפתם של אותם חשוכים: כתוב בתורה! בין אם התורה נכתבה בידי 'כח עליון' ובין אם היא תוצר של "וועדה" שסיכמה מצב קיים והעלתה על הכתב קוד התנהגות מחייב, הרי אי אפשר לבחור איזה מן הפסוקים לקיים ואיזה לבטל. ואין רשות לאדם הקורא בתורה לקיים מצוות לפי מידת הנעימות שבקיומן. לכן  אכבד דתי המוציא להורג גנב שנמצא במחתרת ככתוב וסוקל בן סורר בכיכר העיר ככתוב. אם הומוסקסואליות תועבה כי כך כתוב, נא לקיים עין תחת עין כלשון הכתוב.

בשום מקום לא קבעה התורה כי ההומוסאקסואל חולה בנפשו ובגופו. ואם זו מחלה איך היא יכולה להיות תועבה? ועוד. אם אדם דתי אומר ההומוסקסואל אסור מדאורייתה- ניחא. אם מדאורייתה זו תועבה- ניחא. אבל אם אתה רופא דתי ואתה מתלטף בפסיאודו קידמה ואומר ש'דעת תורה' היא כי ההומואים חולים בנפשם וגופם, איך אתה מיישב את הסתירה? לכן מקובל עלי שמושחת כרב פינטו יעסוק בקבלה וברפואות אליל ולא מקובל עלי שרופא חשוך ישרת בוועדת האתיקה הרפואית, ידביק את פרחי הרופאים בשטויות ויערבב אמונות תפלות בתוך משנתו. האם הרופא הדתי ירשה השתלה של רקמה שמקורה בחזיר בגוף בנו שנכווה?

מזמן תהיתי איך יכול מדען (פיסיקאי, מתימטיקאי, רופא או כל מדען) איך הוא מסוגל לגשר על התהום בין אמונה ומדע. כאן קבלנו עוד הוכחה כי הגישור הזה לא יתכן.

עתידנו ויפי הנפש.

סוף כל סוף שוב יש מחשב בידי ואני יכול לכתוב. הפעם אני יוצא חוצץ (לא בפעם הראשונה) נגד יפי הנפש השוקעים במדמנת החמאה המומסת ובעוד הם מתלעלעים במריחות נופת הצופים השמאלנית הם מנסים לגרום לעמך ישראל נקיפות מצפון והכאה על חטא על יחס הישראלים לערבים.

כל שאומר בהמשך מבוסס על ההנחה שמביעי הדעות שיוזכרו להלן יש להם זיקה מיוחדת להיותם בני הלאום היהודי/ישראלי, ולהיותם כאלה נודעת השפעה על מוכנותם לסבול למען עתיד הלאום עליו הם נמנים אם מעט ואם הרבה. אותם אנשים הגרים בחבל ארץ זה שיפי הנפש שלהם העבירם על דעתם עד כדי וויתור על קיום עצמאי, וויתור על סממני ריבונות ישראלית והעדפה חולנית ומתמדת של עניין הפלישתינאים בכל מקרה ובכל מחלוקת, איתם אין לי מישור משותף ומבחינת ההסטוריה הם טפילים על גופם של הישראלים האוטנטיים. השמאלנים הללו, חוץ מגועל הנפש שהם מעוררים בי, שונים בעיני רק מעט מאויבינו המוצהרים.

בתאריך 8 אוגוסט 2014 פורסם בידיעות אחרונות ראיון עם זוהיר בהלול, שדרן הספורט שקנה את עולמו בעברית המליצית והשוטפת שלו.

כותרת הראיון חושפת אותו, את מר בהלול, במערומיו. אחרי שהוא משווה את הקריאות לנקמה בערבים לאנטישמיות שחוו היהודים באירופה הוא שואל שאלה בשין רבתי ובאותיות קידוש לבנה (ציטוט): איך אפשרית הסתה כל כך פושעת כלפי ציבור ששותק ולא מסית?

שותק? שותק משמע מסכים! כל אותו ציבור שותק, האם חרג מימיו מן השתיקה? האם סתם פעם את פיו של רהט סלאח? האם חנין זועבי היא נציג לגיטימי שלך ושל שאר השותקים אם לאו? האם מי מן השותקים התנדב אי פעם לשרות לאומי (באתר ערבי!), האם אותו ציבור שותק היה עד לרקודי אחיו על גגות הבתים עת נפלו הסקאדים בישראל, והאם מי מהם היביע שאט נפש? והאם אותו ציבור שותק וויתר אי פעם על כספי הביטוח הלאומי? ובכן מר בהלול, שתיקת הציבור שלך היא רועמת. אחת דתו של ציבור זה להיות נרדף ומושפל כל עוד הוא שותק. מי מן הציבור הזה התנער בפומבי, בפרהסיה, מרצח שלושת הנערים שחטפו אחיהם של השותקים? אז תאמר שכמה אמיצים ערכו ביקור אבלים בבית הנרצחים? אצלי הדבר אינו שקול אפילו כנגד קליפת שום.  רק אמש שפך נציג אחיך בשטחים, אבו מאזן, דברי בלע מוסלמים באו"ם, לאמור: ישראל מבצעת רצח עם, ואבומאזן ה"מתון" מזכיר בנאומו לדראון את רוצחי הנער הערבי אבל בה בעת מחפש ברמאללה רחובות לקוראם על שם רוצחי שלושת הנערים היהודים. האם שמת לב, מר בהלול, שהרוצחים קבלו סיוע רציף ויעיל מסביבתם? אילו אחיך! מה אתה שותק? קול דמי הנערים זועק מן האדמה בה הסתירו הערבים החוטפים את גופותיהם! מה אתה שותק?! למה הרחוב שלך שותק?! מה יחסך לחנין זועבי? למה אתה שותק? מה יחסך לזחאלקה? למה אתה שותק?

אבל חבל להכביר מילים. מליצי יושר טובים ממך יש בינינו, עצמינו ובשרינו. הנה היום כותבת הגב' יעל גבירץ בידיעות אחרונות על הבושה. הבושה שאליבה דדעתה עלינו להרגיש בפני אחמד החמוד שלה, שהוא יפה בפנים ובחוץ, שמעודו לא החזיק רובה, שמעודו לא יצא להגן על דיעותיו גבוהות הערכים שמצאו הד כה עמוק אצל גב' גבירץ.

אותו אחמד/מוחמד/ חמדן/חמיד/מחמוד החמוד "מה הוא עשה בשביל מדינה?" כמאמר פלאטו שרון, המדינה בה הוא גר, ואת אזרחיה הוא מנסה להביא אל תוך עסקיו, שילם מיסים? כן. בא בדרישות לקרקע לבניה? כן.הניף דגל ישראל ביום העצמאות? לא. השתתף בהפגנות ברחובות אום אל פחם? כן. הניף את דגלי אש"ף? כן. זרק או לא מנע זריקת אבנים על תחבורה יהודית? כן. שלח את הנוער שלו להצית שדות יהודים? כן. העביר יום אחד בלי לקלל את המדינה בה הוא חי? לא. וויתר על תשלומי הביטוח הלאומי? לא. איפשר לבנו שירות לאומי? לא.שימש מצע לגידול מועמדים לדעש? כן. זולת הכתף שלו האם מצאת עוד כתפיים ערביות לבכות עליהן? לא יודע. האם איכפת לך לוותר על מחצית ירושלים למען אוייב? לא. 

הייתי יכול להמשיך עד זרא את רשימת הסיבות שמשחררות אותי מכול שמץ של בושה. כי אצלנו כשתפסו את רוצחי הנער הערבי אסרו אותם. ברשות מחפשים דרכים להנציח את זכרם ולהכניס את מעלליהם לספרי הלימוד.

בכל פעם שאני מרגיש שהחרא היגיע לי עד האף אני בורח לכתיבה. אבל כשחרא כל כך גבוה קצת ממנו נכנס לפה. אני מציע לכל הקוראים להכנס ביוטיוב לקליפים של  BRIGITTE GABRIEL!!!!

ספיחים לצוק איתן.

ב-10 ליולי פרסמה אריאלה רינגל הופמן טור הסובב סביב מבצע צוק איתן.
ה"טוריסטית" הזאת אינה לטעמי גם בימים רגילים אבל הפעם הגדילה לעשות.
היא כותבת שמה שאיפיין את ראש הממשלה, שר הבטחון והרמט"כל במלחמת לבנון השניה היה שלוב של יהירות רשלנות ובורות צבאית. יורשה לי להעיר שאת אריאלה רינגל הופמן מאפיין שילוב של יהירות בורות כללית (לא רק צבאית) ותבוסתנות שמאלנית המדיפה צחנה.
אנו למדים שהיא קוראת ספרים שכן היא מביאה צטוט מתוך ספר חשוב והצטוט הוא מפי לורנס איש ערב. אחרי 2000 שנות קרבות אין כל צידוק שלא ללחום היטב. ציטוט שכל שומעו תצילנה אוזניו אלא שכל בדיקה, מעמיקה ככל שתהיה, לא תגלה את הקשר לעיניינינו.
בהמשך רומזת הכותבת לברור והידוע מה ברור ומה ידוע? והיא מדברת על רעשים שמחליטי ההחלטות אמורים לסנן ולהשאיר את הנכוחים . מימיה לא היתה הכותבת בחדר תדריכים של טייסת בטרם משימה, בקבוצת פקודות ברמה של יותר משינגימלים וודאי שלא היתה בישיבה של הקבינט או לשכת ראש אמ"ן. בכל האתרים האלה לא מדברים בלשון נראה  להם. גראה להם אומרים חבריה של אאאא ררר ההה.
בעיניה הצבא משול לאבירי ימי הביניים כבדים ומגושמים והכניסה הקרקעית היא לפי הזמנת החמאס אל תוך שטח ממולכד ורק נס יחולל את הפלא. איזה פלא?
וממשיכה הכותבת: כנראה שאין ברירה: על מטחי הטילים חייבים להגיב. וודאי הוא שמוטב היה לשלוח לחמאס מכתב רשום בו אריאלה מצהירה שהיא תנקוט בסנקציות אם לא יפחית החמאס את הירי לשניים שלושה טילים בשבוע. מכתב כזה המבטא את רחשי לב השמאל הוא יעיל ביותר, אין בו סיכון והוא ימצא חן בעיני אומות העולם.
ואז היא שולחת לעזה את כל מי שדעתו שונה משלה. והיא מחרטטת בלה בלה בלה  פעם ופעמיים ומבטיחה שהיא ושכמותה ישארו בחוץ.
את קולות יריביה היא מכנה התלהמות צווחנית. האומנם? באוזני רבים נשמעים דבריה כצירצור מעצבן שכל תכליתו הוא חוסר תכלית. היא מחדשת חידוש גדול ומעלה את שאלת המסגרת למבצע. שימו לב, המחליטים, אריאלה אומרת מסגרת! היא יודעת שהסכסוך לא יגמר שם והמחליטים חסרי הבינה לא יודעים מה אנו רוצים ומה אנו יכולים.
וכאן מגיע הטור לשיאו. מדובר בתקיפת חוליית הקומנדו הימי של החמאס ואיך החוליה הושמדה. נראה שהפריע לאריאלה שירו בהם על מנת להרוג. לטענתה שותפו בקרב מסוקים וטנקים. פצצה גרעינית לא היתה? לפי תורתה של ארקיאלה על צה"ל להקים חוליות רוגתקות. ובטרם תחילת ירי הרוגתקות היה צריך לשלוח להם ס.מ.ס. בו לציין שהם דומים לכלבי "עוקץ" המתאבדים ואינם יודעים כי מתאבדים הם, דברי אריאלה.
הטור מסתיים בקטע לא מובן על מטרת הקליפ של דובר צה"ל שלדבריה אומר הו כמה שאנחנו חזקים 
יש דרכים רבות להרעיל בארות.

טיפש וארוגנט

האפיפיור הגיע. וזה הזמן וזו העת לנער את האבק מכל מיני כתבי טלוויזיה שלא מפריעים את מנוחתנו בימים ימימה.

והנה הפאפא יורד מן המסוק, הרוח מנפנפת את ה"עליונית" של מדיו וזו מכסה את פניו שוב ושוב, ממש מגוחך ובעבור מעט כסף הייתי פותר לו את התופעה המביכה כך ששום רוח מצויה או לא לא תגרום ל"פדיחות".

ברם אולם לא בגלימתו של הפאפא אני דן אלא בכתב טלוויזיה טיפש.

התמונה אותה הוא מתאר: הפאפא צועד מעדנות ומצדיו הנשיא מחד ורוה"מ מאידך. והנה נחה רוח השמאלנות על הכתב והוא פותח בהשתפכות על איך נאה ויפה שישראל והוותיקן צועדים שכם אחד וברקע המסוק הפלשתיני. מילא, אינך יודע אם לרשות יש או אין מסוקים, ניחא. אם אינך מזהה את סמל ח"א הירדני, ניחא. אבל ליילל במשך דקות ארוכות על הפסטורליה הקיימת במוחך לבדו?הכתב "עף" על עצמו וכה אמר בליבו: רק אני שמתי לב למסוק הפלשתיני! טיפש.

זה היה אתמול. היום אספר על מעמד הטכס ביד ושם. 

בעת הציפייה לנכבדים ישבה קולט אביטל ולידה משהי שאיני מכיר. קולט זכורה לי היטב בניסיונה לחבל בבקורו של בנימין נתניהו בניו יורק שם שימשה בתפקיד כל שהו בקונסוליה שלנו. לא גברת לתפארת. והנה יושבת לה הקולט, שהיא ראש איזה מוסד המטפל בעיניני שרידי השואה, יושבת היא באוהל יזכור ועסוקה בצחוק סוער, היא ושכנתה. הן צוחקות את מררתן עד לדמעות וצלם הטלוויזיה שכנראה הרגיש משהו לא כשורה מצלם אותן בתמונות תקריב, ועובר לצלום ציוני מצבות האפר ושוב אל מסכת הצחוק וחוזר חלילה. 

התביישתי. אוהל ייזכור!

ואז היגיעו המכובדים. ורוה"מ מתיישב ומתרווח בכסאו מניף ומרים רגל על רגל כדרך ישיבה בבית קפה. ובזמן נאומו/תפילתו של הפאפא, שהיתה חריגה בנישגבותה הגליש רוה"מ את ישבנו לפנים ועוד רגע והיה מוציא גרעינים מכיסו ופוצח בפיצוח.

התביישתי. אוהל ייזכור! 

אוי לנשיא ואוי לעמו

נשיאנו לא התברך בשאר רוח וגם לא בקריאת השטח. הנה לדעתו, הנובעת ממוח הדומה לחמאה ביום שמש, הוא מכריז כי הדרישה מן הפלסטינים שיכירו בישראל כמדינה יהודית מיותרת. ולמה מיותרת? כי הדרישה הזאת עלולה לפגוע בהתקדמות המו"מ.
ממרום שנותיו משקיף הנשיא על תהליך המו"מ כאילו הוא עצם העניין. ניבצר ממנו להבין כי רק הכרה כזו של הפלסטינים היא תנאי הכרכי אבל לא מספיק, לסוף הסכסוך.
היכן נעמוד אם לא יכיר אבו מאזן בישראל כמדינה יהודית?
המצב יהיה כדלקמן:
1. תהיה מדינה פלסטינית ערבית, נקיה מיהודים.
2. תהיה מדינה הנקראת ישראל שהיא נטע זר באזור.
לדעת הנשיא זה מצב אפשרי. זה נשיא שטוף חמאה נוזלית שמוכן להקריב את עתיד עמו על מזבח  ה"תהליך". רודפי שלום-השווא צרי האופק יחתמו כולם בשמחה על הסכם בו צד אחד לא נע ולא זע ממקומו, והצד השני התפשט מנכסיו, משליך את יהבו על אוכלוסיה אויבת, שחתימתה על נייר ראוייה בעיני הנשיא להיות משענת.
אני הקטון אומר לנשיא: הסכמה לוותר על הכרה בישראל יהודית היא מתכון להנצחת הסכסוך.
בכוונה איני מעלה כאן את כל עיוותי השכל בקשר לחילופי שטחים, זכות השיבה, ירושלים, סיום ההסתה וכל כיוצא באלה. הסכנה האמיתית הא בוויתור על היותנו מדינה יהודית.
אני מכיר את טענות השמאלנים: תמיד יהיה לנו צה"ל! הגיבורים השמאלנים יהיו הראשונים לוותר על עוד פיסות מולדת בטרם יופעל צה"ל.
האופק שלהם צמוד לאפם. הבנתם את מושג השלום היא אפסית. מוטב לנו שכבוד נשיאנו ישאירנו לנפשנו. על כגון דא נאמר: שומרני מידידי, עם אויבי אסתדר בעצמי.

ה'גיא'

 (הקלק על התמונה להגדלה)

יד המקרה הייתה בדבר.

ברגיל לא ייפול גיליון מעריב לידי, פשוט 'דרכינו' אינן מצטלבות. אבל אמש מאוחר בלילה חזרתי לביתי ברכבת, ועל שולחן אחד בקרון שהיה ריק מאדם חיכה לי מעריב שלם. שמחתי. הדבר התאים למצב רוחי שהיה 'שאלתי' משהו, לאחר שהפגישה שלי עם נכדתי לא עלתה יפה. קריאה בעיתון נראתה לי בדיוק מה שרשם הרופא.

דפדפתי קדימה ואחורה, ולראשונה גיליתי שגיא מרוז שולח בעט ידו. הוא כתב במדור בשם "דעות מעריב". לתומי סברתי שמדור בשם כזה מבטיח רמה מינימאלית מן הכותבים. אכזבה.

אני מקנא בגיא בגלל אשתו היפה. וקנאתי בו בגלל מה שהראה לי היותו איש העולם, מראיין על ימין ועל שמאל את כל הארץ ואחותה. מכאן מובן שנפניתי בעניין ושקיקה לקרוא את דבריו. כבר בתחילה הרתיעה אותי הזמנתו לראות את חצי הכוס המלאה.  הרואים תדיר את מחצית הכוס המלאה חשודים בעיני בניתוק מן המציאות. חצאי כוסות מלאות הן מצע תעתועים לחיים. זו מחלה לדבר על המחצית המלאה ולהתעלם מזו הריקה. בעיני המלאות מוגדרת על ידי הריקנות ולכל אחת מהן אין קיום ללא רעותה. התייחסות לחלק מן העולם, ואפילו לצורך הדיון בלבד, פסולה ומופרכת.

ואז מאור הגולה נפנה לדבר על הביבי. הביבי? מי אתה גיא מרוז שתדבר כך על מאן דהוא? דרכם של השמאלנים לזלזל ביריביהם הפוליטיים מעוררת בי קבס. זה לא שהגיא נמנה על סגל מקבלי פרס נובל, או שמא כתב איזה רב מכר, או טיפס על האוורסט או היה קצין מבריק, או היה מבריק בכלל. לפי הכתוב בקטע המצורף ניכר שאין לחץ גדול מדי בגולגולתו, ועד שפירור שכל אחד נפגש במשנהו עוברות כמה עונות.

ראויה לציון הדרך בה הוא מציג את חבריו: "שוחרי השלום זבי החוטם". מזכיר לי עמיתה לעבודה, שמאלנית, שהייתה פותחת כל אמירה שלה במילים: "אני שמאלנית מסריחה". נוח לי מאוד שהשמאלנים בעיני  עצמם הם זבי חוטם מסריחים. אני משוכנע שאפילו יטענו שזו רק  FASON DE PARLEZ הריני תופס את עצמי מרחרח את האוויר בהתקרבי אל שמאלני.

זה אולי הזמן להתעכב על המושג "שלום" אותו השמאלנים מניפים כמו היה מגן של לגיונר רומאי. האם השמאלנים יודעים מהו שלום? האם בשלום שלהם קיים שווי משקל? האם המאזניים שלהם מעוותים עד כדי סנוור? הם מוכנים לתת ולתת, כמאמר השיר מה עוד לא נתנו וניתן.

הוא אומר:  "שחייבים לתת לשלום לדבר, אפילו אם הוא רק ממלמל ויורק כמו תינוק בן יומו, השלום, אפילו אם זה שלום קר, מדומה, מלא אינטרסים של אנשים קרים  כאבן. חייבים לתת לו סיכוי." עברית נהדרת, עילאית ממש. איך אומרים השמאלנים? ניסינו כבר הכול, למה לא לנסות גם לשחק במשחק-סכויי-השלום?

מי אתה הגיא שתשחק בחיי ובחיי אהובי? מה פירוש לתת סיכוי? אדם שפוי משחק בסיכויים  בשדה ההימורים, או בבורסה. אנשים שאינם חולים לא יטילו סיכויים בענייני דם, בענייני לאום, בענייני היסטוריה. כמובן צריך לשאול האם "שוחרי השלום" רוצים שלום בין אויבינו לבינינו, כשאנחנו קיימים כעם או שכל מעיינם הוא שלא יאלצו להגן על מאומה שהוא כחול-לבן. הם מוכנים לצאת לעיבלין ולשרת במחסום ווטצ' אבל בסיירות וביחידות העילית ניפקד מקומם. כמעשה אייבי נתן שחלקאי ביאפרה היו חשובים לו מעניי הפריפריה שלנו, הד לדברי ירון לונדון: "מה ערכו של הר הבית?"

רבותי, שלום בו צד אחד מרגיש חייב ומשום כך מתנער מנכסיו אינו שלום. זה מצב של מריחה שמאלנית של אנשים היודעים כי אינם מסתכנים, הם משחקים ב- -ה ובבוא יום פקודה יש מי שיגן עליהם.

שלום שאין בו מקצת מן הנצח אינו שלום.

שלום המושתת על אי שווי משקל בעליל בין הצדדים אינו שלום.

שלום שהוא ממלמל ויורק (לגיא פירושים) אינו שלום.

שלום בו הנוער בצד אחד יונק שנאה לשני ושואף להכחידו אינו שלום.

שלום הבנוי מאדישות ועייפות של צד אחד אינו שלום.

שלום שכל כולו תשובה שמאלנית לשאלה: אז מה, על חרבך תחייה?" אינו שלום.

שלום שנכרת בין אויבים אינו שלום. (האמרה השמאלנית ששלום נכרת בין אויבים – מטומטמת).

שלום שלא מקיים את הפתגם הלטיני "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" אינו שלום.

והיה ושלום המקיים איזו מן ההגדרות הנ"ל יקום, פירות-הבאושים שלו יקיזו את דמינו לדורות.

בהמשך דברי הגיא מגיע קטע שאני לא מבין כלל. אומר הגיא: "שאם הביבי צודק זה בסדר כי לא מעט אנשים מחכים לראות מה באמת יש לנו בדימונה ואולי  זה ייתן להם סיבה טובה לבדוק, לא עלינו". ובכן, אני מודה: לא מבין. מה גיא רוצה? האם הוא בעצמו יודע? הוא נגד עמימות? הוא מרגיש צמא לסקופ? מה לשמאלן כמוהו ולדימונה? האם אינו מרגיש שיש כדורי משחק הגדולים עליו?

בקטע הבא במאמרו ה'נישגב' של הגיא הוא מדבר על הזמר ההוא מעינייני דיומא ו'גומר עליו את ההלל'. אני מיסב את דבריו של הגיא על זולתו ומחזירם איליו עצמו: "כמות השטויות המטופשות שיצאו לגאון הזה מן הפה שוות את סילוקו מנוף חיינו לאלתר."

הרכבת נכנסה לתחנת רחובות. אני הולך אל כלבתי האהובה, שבין אוזניה יש יותר ברכה משיש בדבריו של הגיא.