איים בזרם

                                                                     א

תדיר קורה לי שמחשבותי מתערבבות עלי. כל כך הן מעורבלות שאני נאלץ ל'נגב את השולחן', לבצע 'פריש מיש'  או באנגלית TO CLEAN THE SLATE. לאחר מכן אני יכול, לרוב, לאתחל מחדש. המשימה הזאת לא קלה, כפי שלמדנו ממכרינו מישכבר הימים חוודז'ה נאסר א דין שהיציע מרפא לגיבן בתנאי שלא יחשוב על תחת אדום של קוף. הלה לא עמד בתנאי, נשאר גיבן, ונאסר א דין נשאר עם הכסף. חזרה לעניינינו, (RETOURNONS A NOS MOUTONS ) מצאתי טכניקה מצויינת לנקות את המחשבות. לצורך כך יש להגיע למסך 'שלג' בטלוויזיה. (מן המפורסמות היא שהשלג על המסך הוא שריד למפץ הגדול ) אני מתבונן בריכוז בשלג, וממש משתדל (ללא הצלחה כמובן) לעקוב אחרי הכיתמונים המרצדים. ותמיד, אחרי די זמן של פעולה זאת אני נקי ממחשבות, די נקי.
הדברים קשורים בזכרון. עם חלוף השנים זרם הזיכרון הופך יותר ויותר דומה לנהר גדול הסוחף משוליו סחף המתערבב במים הנקיים שבאמצעו. אפשר לומר עלי שפנייה אל הזיכרון שלי מביאה מבול של אסוציאציות/מערבולות המפריעות לי לקרוא בדפי הזיכרון את הנושא שחיפשתי. אצל זקן בודד כמוני הזכרון עמוד-תווך הוא בתוכן החיים. הדייסה שמופיעה אצלי בכותרת זיכרון טעמה מר. אומרים לי שזה חיזיון נפרץ ושככה זה אצל כולם. נחמה פורתא. ברבות השנים חלק הולך וגדל של העולם הנפשי מורכב מקורי זיכרון. צעיר, אם שכח מה, מנפנף בידו כאומר לא חשוב. הזקן שמנסה להיזכר במה מפתח קמעה פניקה.

                                                      ב                     

עיתים, שהן  מרבית העיתים כולן, ואין עם מי לדבר, מדברים אל הנייר. כפי שאתם יודעים אין נייר בימינו ולכן יוצא שהנולד מן ההיזקקות לשיחה לובש צורה של כתבה. מטבע ברייתה כתבה היא חד צדדית, וברי לי שהרבה ממה שעבר בחד צדדיות ולא אותגר בבחינת הדו-שיח לא היה שורד. (אגב: ברי ושמה - ברי עדיף.)

היום למשל ראיתי (צ'ל צפיתי) בסרט, ונשלפתי משלוותי.

ויש לי מה לומר עליו. אתרכז בבחינה אחת שלו המהווה שלד עליו מרושת הסרט. מדובר בזיקנה. חוטי השתי והערב של  הזיקנה  בולטים ומושיטים ידים רוחשות טוב לעלילה. חוט השקט. חוט הדיוק. חוט ההשלמה. חוט האחווה. חוט היופי. חוט הרצון-להיות-שם. חוט המבט אל האופק. חוט שילוב הידים. 

במה דברים אמורים? בפלטה של הסרט. כולי עלמא מכירים את הפלטה של הבמאי אלמודובר. צבעים חדים ובהירים, רוויים, ואם היה נדרש ללוותם במוסיקה מן הסתם היה זה בכלי ברונזה (BRASS). משטחי הצבע גדולים יחסית והצבעים מדברים או צועקים. 

הסרט המדובר (הנקרא "לווחתני אוגוסט" ומופיעות בו בטי דוויס וליליאן ג'יש) טובל בצבע שקט. כהה. גוון חום של ריהוט ישן, כמו דוק של חלודה מערפל את האווירה. הוא מזכיר את הסרטים הטובים על ה COUNTRY SIDE כמו האגם המוזהב, אהבת אישה, וכאלה. בתחילת הסרט, די מהר, 'בא לך' להסב אחורה בכורסה ולהיתמסר. הרהיטים ישנים אבל וודאי שאין ריח טחב בחדרים. הצבעים מקומטים כמו עורם של הגיבורים. בהתאמה גם התלבושות, ואם אפשר, כמו בסרטינו, לטייל אותנו בנופי-חלום ובחבלי ארץ היישר מן האגדה, הרי העדן מוכן. הייתי מוכן להסתובב ולהסתופף בשכונה הזאת ולבטח הייתי שוכח את כל העולם.

ועוד אוסיף ואומר כי הסרט העלה בי תהיות שעליהן אין לי ממש תשובה. כל הטיפוסים בסרט ממש זקנים מופלגים. ממש. ומצאתי את עצמי שואל איך אני מוצא את מקומי בינהם? הרי קצב הליכתם לאה, הם צולעים, הגיבורה עיוורת. האם מקומי איתם? ובמידה רבה של הסכמה מדעת ושלא מדעת אודה: אלה עמיתי (MY PEERS). מיד הרמתי את עיני ובדקתי פנימה ואכן נתגלה לי שביני לבין ספורטאי האולימפיידה ועולמם חוצץ יותר מאשר מספר עשריות השנייה החולפות מתחילת התרגיל עד סופו. אני מרגיש שזקנה קושרת אותי ומגדירה אותי ושיחד עם עוד מופעים רבים מיספור עולם הצעירים אבוד בשבילי. יותר נוח וקל לי להסתובב כרוח בין הישישים או להיות להם צל. עולמם של נכדי הולך ורחוק ( לא שהיה קרוב אי פעם).

צריך להכין ארוחת ערב.

כאוס

כאוס , קיים או לא?

אחד המושגים שנהוג לנפנף בו בין לשם התפארות ובין מתוך אי-הבנה הוא "כאוס". לכשעצמי זה שנים הפריעה לי האפשרות שיש בעולמנו ישות  (ENTITY) אשר אי אפשר להגדירה במחרוזת אינפורמציה סופית. נראה לי שקבלת הקיום של כאוס גוררת אמונה בבורא. כל אותם חכמים המצטטים את הפרפר בקוריאה שרפרף בכנפיו וגרם לצונאמי בגרנלנד לא שכנעו אותי. 
צא ולמד: הפרפר דדן רפרף משום שבDNA שלו יש כמה גנים המתכנתים אותו לרפרף מסיבות שונות (שזה עניין לזואולוגים). לחסידי הכאוס זה לא מספיק. הרי מיד יאמרו: וכי מי ידע אם הפרפר פתח בתנועה מעלה או מטה? והרי לך לכאורה כאוס. ולא היא. הפרפר יניע את כנפיו בדיוק כפי שמכתיבים לו הגנים שלו. ולכן אם היה הדבר חשוב דיו למאן דהו היה לוקח את הפרפר דדן, מעביר אותו במכשיר CT, או אולי היה מדבר איתו בפרפרית ומברר לשביעות רצונם של הכאואיסטים האם הפרפר דדן מתחיל רפרוף בתנועה מעלה או מטה. אותו זואולוג-פרפריסט היה יכול גם אגב אורחה לבדוק את שרשרת ה DNA של כל הפרפרים בעולם על מנת להכין תשובה לאלה שישאלוהו: ומה עם שאר הפרפרים? אולי יש להם מוטציות? התשובה היא שגם התופעה הנחשבת לכאוס קלאסי, מוטציה, אפשר, אם מתאמצים, למצוא את מקורו של הברק ששבר את שרשרת ה DNA של אותו פרפר וגרם למוטציה.
אני לא יודע אם שעשועי ההקשרים הנ"ל דיים להאיר את עיני המפקפקים. לדעתי די בהם להראות שהמושג כאוס נובע, כמו עוד דברים, מהיעדר הבנה של מושג האין-סוף. ברור שבין עולם כאוטי ובין עולם מסודר עומד חוסר במשאבים או חוסר עניין. הרי אורך שרשרת ה DNA של הפרפר היא סופית, ואם יוקדש לנושא מטען משאבים נאות נוכל להגיע לפתרון הרבה לפני שמאמצינו יתחילו להיות אין-סופיים.
לאחרונה ראיתי קטע בסדרה TROUGH THE WORM HOLE בו מונחת בעיית הכאוס על המדוכה. דנו בעניין שני "הרים". האחד מפורסם, סטיבן הוקינג, והשני מפורסם פחות: ססובר. מחד  נשטפתי במים קרים שכן  הוקינג גורס בקיום הכאוס, ומאידך נשפכו עלי מים נעימים בשמעי את ססובר מסביר מדוע אין בעולמינו יישויות בלתי מוגדרות ואף איור פשוט הביא למסך. קח קערת מים וטפטף לתוכה כמה טיפות צבע נוזלי. מיד תראה את הצבע מתערבל בשובלים יפים. אם תחזור לאחר כמה שעות תראה את המים בקערה בצבע אחיד, פעולתה של הדיפוזיה. כנגד האומרים כי בקערה נוצר כאוס אומר ססובר לא! אם תעקבו אחרי כל מולקולה ומולקולה תוכלו לשחזר את הצבע המרוכז המקורי. וזו גם דעתי, וזו הרגשה טובה להיתלות באילן כזה.
מחשבה אחת מנקרת בי: מה עם העולם הקוונטי? זה תחום החורג מיכולת הבנתי אבל קיימות שם תופעות של יש מאין ואקראיות בתהליכים שונים. אולי יבוא אליהו ויתרץ קושיות ובעיות. פסח, הלא כן?

                          נצח ישראל

דברי יובנו יותר על ידי ישראלים המאמינים ונשבעים "נצח ישראל לא ישקר!".

האמת הזו מבטאת את מהות הקיום של העם שלנו שלפי כל אמת-מידה ולפי כל ניתוח הגיוני קר אין לו מקום על במת האקטואליה. אחד החבלים השזורים במארג האמת הזאת הוא קשר היהודים לירושלים, ועל הקשר הזה ברצוני לדון.

אומר אני שיהודים שורשיים רואים באמת הזאת אקציומה שאינה זקוקה להוכחה. אבל רבים בינינו, בעיקר שמאלנים, פוליטיקלי-קורקטים, אנשי השיוויון עד מוות, רבים אלה הנצח שלנו כעם אינו מעיניינם. הם מוכנים לוותר על קלה וחמורה בבואם להכריע את גורל עמינו. חבלי ארץ מולדת? בבקשה! אובדן ציביון יהודי? בבקשה! חלוקת ירושלים? בבקשה!.

ואני אומר לא כהרי ירושלים כהרי אריאל,ולא כהרי הגולן כהרי ציון. צוק העיתים הביא אותנו למבוי סתום או למצער לפינה מסוכנת אל מול עולם עויין המחטט במקום ייצורו של בקבוק יין  ותשומת ליבו מכוונת מכל העולם אל חלקת אלוהים הקטנה שלנו. אז נכון, בין גלי השנאה ואי הצדק העולמיים קשה לנווט. יש האומרים צפונה ויש הפונים נגבה ורק האמונה בנצח ישראל נותנת תקווה.

לא כן ירושלים. בתוך אותה מסכת אמיתות-נצח תופסת ירושלים מקום מיוחד. הקשר לירושלים, בלב יהודי אמיתי הוא מן הדברים שאין להם שיעור. וגם אין לקשר הזה קיום בחלקים ואין לקשר הזה קיום בשיתוף עם ישות אחרת. עוד אומר שאם יבוא יום ונצטרך לוותר על דונם פה ודונם שם נוכל לשרוד. אם נצטרך לוותר על ירושלים האמת בדבר נצח ישראל תקרוס.

אז אומרים לי השמאלנים: "הרי ירושלים מחולקת, מתי היית בפעם האחרונה בעיר העתיקה?". הם אינם מבינים או שלא איכפת להם הקשר אל האבנים (מה הערך של אבנים) שניבנו בהיסטוריה של העם היהודי כאבני פינה שהוצאתן מן החומה מביאה לקריסתה. אני אומר, שדי אם יישות נוספת זולת העם היהודי תתכבד בירושלים (או חלקה) כעיר בירתה, 'הלך עלינו'. אני חרד מפני האנשים הרואים בחלוקה-למעשה של ירושלים כדבר מוסכם וגמור. שום דבר לא מוסכם ושום דבר לא גמור. מה שצריך היום זו סבלנות. אם יתמהמה חכה לו. אסור להסכים בתודעה כי אבדנו חצי ירושלים. רק אם נשכיל להמשיך ולהיות נאמנים לירושלים יהיה עתיד לתל אביב. כן, יש קשר. עתיד העם הזה קשור בירושלים.

יום א'  22/10/15

פיזור אוכלוסיה ועוורון

היום היתעלה ירון לונדון על עצמו כפי שלא היתעלה מעולם. הוא ראיין איזה דוקטורית הנקראית נורית אלפאסי. הנושא היה: לשם מה לעזעזאל צריך פזור אוכלוסיה?! למה לבזבז כסף על יישוב חדש?! הדוקטורית כנראה חברה של אותו יו"ר וועדה שלפני שנים גילתה שהרס בתי מחבלים אינו משפיע ואינו מפחית את הטרור. אידיוט.

הרבה טיעונים היו לה לדוקטורית וירון לונדון החרה והחזיק אחריה. היא רואה את משימת יישוב הארץ ופזור האוכלוסין כשריד מימי תחילת הציונות, שאז היתה סיבתה כבוש הארץ, והמשכה ב"שיגעון" של בן גוריון שדחף לאיכלוס הנגב. טיעון, לכאורה שריר, העלתה הדוקטורית באומרה שהמשכורות במרכז גבוהות יותר ושהן תמיד גבוהות היכן שהצפיפות גדולה יותר. עוד טענה מלומדת היתה לה שעלות בניית יישוב חדש עולה בין פי שתיים עד פי חמישה מהרחבת שכונות ביישוב קיים. והחכם ירון לונדון ציין שאפשר לגור בתל אביב ומי שרוצה לבקר בנגב יכול בנקל לנסוע אל החולות...

הבה נניח בצד את הסיבות הלאומיות כיבדות המשקל להקמת עיר או כפר חדשים. אבל עניין המיאוס  לגור בעיר צפופה לא היגיע לאוזניהם? וכי כל אלה שיצאו "מן העיר אל הכפר" מטומטמים? האם האורבניסט הבא בימים והדוקטורית סתורת השיער שתו מעודם כוס תה בהסבה על מרפסת הצןפה אל שקיעה< האם פרי הסרחון האורבני שהוא תוצאת הצפיפות לה הם מטיפים, האם הסרחון הזה הוא משאת נפשם?

כעת מובן למה שמאלנים מוכנים לוותר על חבלי מולדת. הרי אפשר לצופף עוד את הערים הקיימות ואת מרחבי הנגב ניתן בשימחה לאבו מאזן ולשותפיו הבדווים.

באמת ובתמים חשבתי את לונדון לאינטיליגנט. אבל אם על פיו היה נושק דבר היינו בצרות גדולות. העלות של יישוב חדש לא נמדדת במחיר דירה בו, אלא בהרחבת בסיס החיים והרווחה שלנו בארץ. פתח אטלס כלשהו ודוק. האם יש בארץ מתקדמת שטחים מתים? האם הרשת של כבישים, רכבות, תעלות, כפרים עיירות, מטרופולינים, מקומות מחייה לאנשים. מקומות מבחר לחיים בכל צורה שתעלה על דעתך. האם לא נחמץ ליבך למשמע חכמים כד"ר נורית אלפסי וירון לונדון הרוצים לחסוך למדינה עלות דירה ביישוב חדש במחיר צביונה העתידי של המדינה.

חיותה של מדינה נמדדת לא בשפיכת משאבים אל תוך הדייסה של תל אביב כקו של ההתנגדות הקטנה ביותר, אלא בהקצאת כוחות לפזור האוכלוסיה ככל האפשר תוך איזון העכשיו והמחר.

אלה הפוסלים דירה ביישוב חדש על פי מחירה נטו שייכים למחנה השמאל המטומטם.

מחבלים בפריז, מחבלים בעולם.

והנה רועשות אמות הסיפים. מאז מפלת קו מג'ינו לא נחלו הצרפתים כזה כשלון.. הרי צרפת בבחינת שור מועד. עלילות שרלי הבדו והיפר כשר היו צריכות להחזיק את רשויות הביטחון הצרפתיים במתח תמיד.

אבל לא על כך רציתי לכתוב. 

לאחרונה אנו חוווים אירועי סכינאות וכל אירוע כזה מלווה הקביעה ה'לכאורה' כתובה בציפורן ברזל: זה מחבל בודד ולכן קשה עד בלתי אפשרי לצפות את מעשיו. לדברי צרי-האופק הסכינאי בקומו ממיטתו בבוקר מחליט מניי וביי: היום מזג אוויר טוב לרצח יהודים, או היום טוב לרצוח צרפתים. לא כן הוא. לאותו סכינאי מפמפמים בראש יומם וליל ואומרים לו שהוא מיואש והמיואשים אחת דתם: לרצוח. 

דברי אמת. המחבל הבודד המחליט בעקבות ההסתה-ללא-גבול-להרוג-יהודים נע מתחת לרדאר. לכאורה התנהגותו בלתי צפויה אבל מה טוענים בשמאל שהרבנים מסיתים ולבסוף קם איזה יגאל אמיר ועושה מעשה. האם הרבנים המסיתים נקיים? ודאי שלא! ואצלנו הרבנים המסיתים נער יספרם ואצל המוסלמים כל החברה מנגנת את אותה מנגינת רצח. אמנם אין איש הרואה מחשבות ניצפנות. אבל גם אין צורך לדפוק את הראש בקיר ולחפש את הסכינאי. אין לו ריח מיוחד ואין לו זנב. הנה מה צריך לעשות. ראשית הבה נעקוב אחרי מהלך מחשבותיו: א) אני מקבל על עצמי את סכנת המוות ביודעי שממתינות לי 72 בתולות והורי יקבלו פנסיה ורחוב יקרא על שמי. ב)והיה אם אפצע מובטח לי טיפול של גיבור, וכל דאגה תרחק ממני. ג) אם אכלא בישראל אהיה בין חברים מכובדים והמשכורת 'תדפוק' מן היום הראשון ובעיסקת החילופים הבאה יכניסו אותי יחד עם חברי לאוטובוס וניסע לרמאללה ברוב טקס. 

לכל השיקולים האלה של המחבל יש בסיס אחד. והוא המוסר הקפוא הכובל את ידינו. ושוב, ולא בפעם הראשונה, אני נאלץ להסביר מה הוא מוסר. מוסר הוא מסכת הלכות, או רשימת עשה ואל תעשה שמטרתה אחת: לתרום להמשך רווחת מחזיקי-המוסר, ולהטיב את סכויי השרדותם. מטרה זו היא הורתו של המוסר והסיבה היחידה לקיומו. יוצא מזה שהמוסר לא עובד, הוא "מזייף". אלפי שנים היתה האנושות ללא איסלם והמוסר כפי שהכרנו אותו 'עבד'. כיום העולם אחר. יש דת המובילה את מאמיניה לרצח כל כופר והעולם ממשיך לתהות: איך הם יכולים לרצוח בדם קר?   חבל על מאמצי התהייה, זו הדת ואלה תכתיביה. יפי הנפש אומרים אבל הרי יש מיליארד מוסלמים הדורשים שלום!? ואני אומר מי אתם שתגידו לבין לאדן מה אומר האיסלם? ומנהיג דאיש, הרי הוא בקי בקוראן מאובמה. וכל אותם המוסלמים שמתוכם ואל תוכם צומחים הרוצחים מה הם עושים חוץ מלהרוג איש את רעיהו? 
אם ידע הסכינאי שלא רק פנסיה לא יקבלו הוריו אלא ביתם יהרס והם יוגלו לעזה יש רגליים לסברה שיחשוב עוד הפעם ויכלכל את מעשיו בחשבון אחר. בחשבון פשוט, שכל אחד יכול לעשות, יוכח שמספר האבידות הכללית בעקבות הפעלת ענישה קולקטיבית תפחת.

והעולם מרסן את עצמו ומעניש בענישה קולקטיבית רק בסתר, ואז יורשי שולמית אלוני נרעשים. איך אומרים במקומותינו? לא יעזור בית דין המוסר האנושי יעבור רביזיה. והארץ תשקוט.

זכרונות מליל רצח רבין

ישבתי בבית.לא זוכר מה עשיתי אבל נחתו עלי החדשות והסעירו אותי. כבר ברגע הראשון לא הייתי נתון לרגשות בכי. הרגשות שאפפו אותי היו של זעם, זעם וכאב אין סופי. הזעם לא היה על אובדנו של רבין אלא על הפגיעה הנוראה בתדמית המדינה.

לפני עשרות שנים היה אירוע בכפר יאסין. נרצחו, ויש אומרים נהרגו שם פלשתינים. האומרים כך והאומרים ההיפך נשבעים בנקיטת חפץ שהאמת לצידם. אני לא יכול ליישב את המחלוקת וספק אם יש מי היכול. אבחנה קטנה אחת לי: מחד יש את אלה שהיו שם ואומרים לא היו הדברים מעולם, ומאידך יש כאלה הקובעים את דעתם על האירוע לפי השתייכותם המפלגתית ולא יזוזו מדעתם גם אם תעקור את ציפורניהם.

על מה אין ולא יכולה להיות מחלוקת? על כך שתדמית העם הקם נפגעה פגיעה חמורה. לדורות. והוא הדין בכפר קאסם, והוא הדין במבצע קיבייה, וד"ר גולדשטיין בחברון ועוד מקרים כגון אלה. העובדות האמיתיות אינן מעלות או מורידות. הנרטיב שעובר בירושה הוא זה שקובע. וכי יש ספק עד כמה היה מצבנו טוב אם מעשה חלאה כמו של ד"ר גולדשטיין לא היה נעשה?

זה היה מקור הזעם שלי על רצח רבין. לא על 'מסורת שנקטעה' ולא על אלמנה, בנות ונכדות שהתיתמו. אני זעמתי על כך שיהודי פגע כה עמוק במדינה.

באותו ערב הייתי לבד. החלטתי שאני הולך לכנסת. איש לא כוון אותי או אמר לי שזה מה שעושים. כשנסעתי העירה כבר היה דוחק גדול ונאלצתי לחנות רחוק בתוך רחביה. התחלתי הולך ברגל ונדהמתי: קבוצות קבוצות של נוער יושבים ובוכים. בכי בקול רם, בכי של תחרות. שלי יותר חזק!. באחת נזכרתי בלווית הנשיא הראשון של צפון קוריאה. שורות שורות של אנשים לאורך הכביש עמדו, ממחטות בידיהם והם בוכים בכי תמרורים. המחזה היה קומי להחריד. לכך גם התיחחסתי לכלאותם מעגלי ילדים ונוער שתקעו נר במרכז העיגול וישבו ובכו, מי יותר חזק ומי שהתעייף ביכיו דעך קמעה. התקדמתי עוד כמה עשרות מטרים, הסתובבתי וחזרתי הביתה בהרגשת קבס.

אכן יגאל אמיר פשע כלפי כל אחד מאיתנו בחשיפתו פנים שלנו אשר לא ידענו. קומתנו כעם שחה. כמו ששחה קומתנו בעקבות משה גולדשטיין.

בכל ים הדברים ששוטף אותנו בימי זכרון אלה עולה קינה על רבין האיש. על ה'מסורת' שהנחיל (איזה ספרים כתב? או אולי היתה צוואתו לעשן כקטר? מה?). אין להכחיש. היו מספר קרבות בהם היה מנהיג וגיבור. אבל כאלה היו עוד.

כיום, כפי שאני רואה את הדברים, יש קיתון של זפת העומד להשפך עלינו אם לא נצליח לשים ידינו על פושעי התינוק השרוף. כתר הקוצים הזה לא ירד מראשינו עד היותם של אלה מאחורי סורג ובריח.

הנה קישורית לתמונות מן הלוויה של נשיא צפון קוריאה. מפליא הדמיון.                                                          

                                                                                                 

                The funeral procession of the first north Korean president     

  

שדרנית טיפשה

אתמול בבוקר צפיתי כדרכי בכל בוקר בתוכנית אורלי וגיא. הצמד בדרך כלל לא דורך לי על היבלות אבל אתמול היפה בין השניים התעלתה על עצמה. לדעתה הצבת משקיפים בין לאומיים בהר הבית הוא רעיון טוב. היבנתי מיד את עומק הבורות של הבלונדינית ואת הסכנה בהמצאות אנשים כמוהה בעמדת כוח של שדרן.

הבכייה לדורות אליה הכניס אותנו משה דיין (גנב העתיקות) במוסרו את הר הבית לידי הוקאף-שונא-ישראל שימומן על ידי מלך ירדן תמשיך ותקיז את דמינו לנצח וזו לא מליצה ולא הגזמה. הפלמחניק שתום העין לא הבין מה גודל המוקש שהנחיל לנו, ותהילת הניצחון בששת הימים (מה חלקו בהשגתו?) שופעת ומכסה על החטא שלא יכופר בוויתור על הר הבית. 
ייטב לה לאורלי המגישה שתמנע מלהשחיל את דיעותיה הפוליטיות אם בגלוי ואם בתחפושת. הדברים יפים גם לבעלה. 

פליטים

ימים קשים עוברים על העולם.אוכלוסיות שלמות ארזו את מיטלטליהם, רק כדי משא יד, והחלו לנוע אל מקומות טובים יותר.

המספרים גדולים מאד. וסוף כול סוף התעורר העולם, ובני אדם החלו לבדוק ולנתח את התהליכים המתרחשים. בעיקר מתחלקות המסקנות לשתיים. אלה הרואים את העולם בעיניים אובייקטיביות וריאליות אומרים: לא משנה מה הביא לנדידת העמים הזו,- חובה לעצור אותה. ולעומתם, והם לא מעטים, אלה אשר ליבם ניכמר והם גורסים: לפתוח את השערים ולאפשר להמונים להיכנס. גם עלינו לא פסחה התנועה של הפליטים כביכול, ואושרנו שבנינו גדר (הידיעות האחרונות מספרות על סולמות המשמשים למעבר הגדר)

עוד כשהייתי ילד קטן צדה את עיני תופעת אי-הסימטריה בין התושבים יהודים ולא יהודים בארץ ישראל. היהודים נכנסו למלחמה על ביתם. קבוצים עמדו בתלאות מצור קשות, ערים שלמות רעבו, האבדות בקרב היישוב היו כבדות. אבל  שמתי לב לכך שמספיק היה לעשות בום! מחוץ לכפר ערבי ומיד אספו תושביו את הפק"ל: אחת פיילה, שניים מזרנים, שלושה פינג'אנים, ששה ילדים (לפחות) וייאללה על החמור ולברוח. אתם מכירים כפר ערבי שחפר חפירות הגנה? האם יש נגבה ערבית? האם קיימת דגניה ערבית? היו איאלה קרבות ביפן ובקטמון, אבל היו אלה חילופי אש לא "עד טיפת הדם האחרונה"

מאז אני יודע שהקשר של היהודי לאדמתו חזק ואמיתי מזה של הערבי.

מושג הפליטים נוצר עבור בודדים שעשו כל שביכולתם, עד כדי סיכון חייהם, בטרם שהעמיסו את עצמם על הזולת, עבור אלה הגדירו את המושג "פליט". מתי-המעט האלה יצרו את מושג הפליטות בהיותם מתי מעט ובהיתעלקם על חברה לא  היתה  טראומה. מדהימה אותי עזות המצח של הפליטים בטלוויזיה: "יש לי זכות!" במקום הולדתי החיים קשים ואני באתי כי נוח לי יותר! תינוק נפל המימה. זה נורא. אבל מי זרק אותו המימה? אני רואה לנגד עיני תסריט אחר. אותו אב שזרק את בנו המימה אוסף את שכניו ואת כל בני עירו או שבטו או דתו ונלחמים על ביתם וחייהם עד חורמה. מי לה' אלי! קרא מתיתיהו החשמונאי, וקומץ מכבים נצחו את האימפריה היוונית. או אז תתעורר אצלי סימפטיה ואז אולי יחוש העולם (לא כל עוד הנמושה אובמה בתפקיד) וילחם שכם אחד עם אותם פליטים-בכוח. פליטים כביכול.

יפי הנפש באיסלנד המזמינים את הפליטים לבתיהם משחקים באש. אולי לא מיד אבל אם יתמידו בקריאה "MI CASA SU CASA "  (ביתי ביתך) נכון להם עתיד דומה לזה של יבשת אירופה.

ROBERT ARDREY עומד בספריו, בעיקר בספר THE TERRITORIAL IMPERATIVE על ערכם של גבולות. ועל היות אחווה מוגבלת לבני אותה משפחה, אותו השבט, אותו העם. אחווה כלל אנושית היא עורבה פרח וחלום של יפי נפש. החיה האנושית כבולה בכבלי האבולוציה ומשפטים כגון 'קרוב אדם אצל עצמו' 'עניי עירך קודמים' וכל כיוצא באלה אינם משפטי הצטעצעות. אלה משפטים שלאורם מתנהלת הציביליזציה. אלטרואיזם תמיד מופיע כשיצורים השייכים למשפחתך או שבטך בסכנה ( אני אומר יצורים משום שאלטרואיזם אינו נחלת בני אדם בלבד).

יש בני אדם הכבולים בעבותות המולך הנקרא 'מוסר'. על מזבח המולך הזה הם יקריבו את כל היקר להם.קיים חשש כבד שאירופה ואפילו אמריקה ( ישראל התעוררה בדקה התשעים ובנתה גדר). אבל הנה האידיוט יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י-בוז-לו מזמין פליטים מסוריה, שומו שמיים! כל אותן מדינות הקולטות פליטים לפי מוסר מעוות ולא לפי יכולת כלכלית או יצר שייכות לאומי כל אותן מדינות תעלמנה כתוצאה מלחץ עובדי המולך הזה, אנשי המוסר. לכל אותם אבירי המוסר האופק עובר בקצה אפם. יכולתם לראות מעבר לו לא קיימת. יש עבדי-מוסר-נרצעים מן הסוג השני, אלה האומרים לעזאזל המדינה/השכונה/הזהות/ השפה/המסורת/העתיד שלי, כל אלה הם אינם שווים דמו של תינוק אחד (דברים קשים אבל אמיתיים). 
אלה הפותחים דלתם לכל דפיקה ימצאו את עצמם ללא בית.

מטבע ברייתו יש לו למוסר תפקיד בעולם. בטרם נארז בחבילה והורד לעולם במעמד הר סיני (או כל מעמד מקביל) הסתובבו בעולם 'קטעי' מוסר. על פני עשרות אלפי שנים פעלה האבולוציה וסיננה וזיקקה את התנהלות החיים וגיבשה את הציביליזציהולבסוף נכתבה התורה או כל  קודקס דומה. ייעודו של הקודקס או התורה האלה חד הוא: לעצב את חיי החברה כך שלקבוצת בני האדם המתנהלים לאור כללי המוסר הייחודי שלהם תהיה המשכיות. האמצעי: מיתוג מעשים ומחדלים כתורמים להמשכיות החברה הנידונה ולהיפך. לתורמים קראו מוסריים, והם שסכו בשמן את חיי החברה, ואלה שאינם תורמים/ראויים נקראו לא מוסריים. מחד, בין עושי המעשים המוסריים ביותר היו שקבלו כרטיס לגן העדן או CONGRESSIONAL MEDAL OF HONOUR ומאידך היו מעשים לא מוסריים עד כדי העלאת עושיהם לגרדום.

צא ולמד: אותם הוזים שניסו לכתוב תורות חיים מלאכותית מתוך השרוול  לא צלחו. מן העבר הקרוב עולה דוגמת הקומוניזם ואחותה הנאציזם תורות שזרעו אשליות וקצרו מוות.

המוסר, הנימוס, הקפיטליזם, הלכו ונוצרו במשך אלפי שנות אבולוציה. ה- RAISON D'ETRE המשותף להם הוא תרומה להמשך הקיום האנושי. משימת הקיום האנושי גדולה מתינוק שטבע ונפלט לחוף, ואללי, מסת הקיום האנושי והאנרגיה שלו דרסו, דורסות ותדרוסנה כהנה וכהנה תינוקות. כדי לראות אל מעבר הסחי והמיאוס בהם מבוססים רגלינו דרוש מיגדל גבוה ובראשו מנהיג בעל שיעור קומה הרואה אל העתיד.  אחת מן השתיים: או שיעצרו את זרם הפליטים-שאינם-פליטים בכל מחיר או שהעולם כפי שהכרנו אותו יעלם. השאלה הנותרת היא: האם אכפת לך שייעלם העולם שהכרת?

לכשייעצר השיטפון (?) יקרה דבר פשוט וטבעי. באסיה ואפריקה ילחמו אנשים על בתיהם בהיות כל דרכי הבריחה חסומות. באמריקה ייאספו כל החלכאים והנדכאים בארצות ממקסיקו ודרומה ויבחרו להם מנהיגים עם ב....ם ויסדרו להם את חייהם. לאותם שיפלו בתוך המהפכות האלה אין זכות להעמיס את כשלונם על סדר החיים של אחרים. אם אנשים לא יבחרו להלחם על ביתם הרי, עם כל הכאב, הם ייכחדו. זכרם אולי יהדהד באגדות-עם כלשהו אבל שום חשבון לא יוגש לפירעון. (השילומים מגרמניה הם פרק מעניין בהוותו סתירה כביכול לאמור לעיל)

אך אויה אויה! בעודי יושב וכותב הטלוויזיה מקרינה קטעים על מדינות מערב אירופה הנכנעות לכוחות ה'מוסר' ופותחות את שעריהן לפליטים. ובוג'י  הרצוג מקיז את דמינו בטמטומו כי רב. אף לא לאחד מנביאי שקר המוסר הללו יש תוכנית לפעולה לאחר הצונאמי, ואני מצפה לראות את הקטסטרופה.

אחח, לו היה אובמה פועל לפי הקווים האדומים ששרטט במו ידיו!

אדיקות דתית ורפואה

15.05.15

השבוע פורסמה כתבה ארוכה הדנה ברופאים חשוכים. אין לי בטוי אחר לכנות בו רופאים הגורסים כי הומוסקסואלים חולים בנפשם ובגופם.

אני רואה חוסר תוחלת בלהטיח את עצמי אל הקירות האטומים של אותם מלומדים, הבנויים על יסודות של אמונות תפלות וסגירוּת-נפש מאובנת.

ברצוני לתקוף את הנושא מזווית אחרת, ולעשו שימוש בשפתם של אותם חשוכים: כתוב בתורה! בין אם התורה נכתבה בידי 'כח עליון' ובין אם היא תוצר של "וועדה" שסיכמה מצב קיים והעלתה על הכתב קוד התנהגות מחייב, הרי אי אפשר לבחור איזה מן הפסוקים לקיים ואיזה לבטל. ואין רשות לאדם הקורא בתורה לקיים מצוות לפי מידת הנעימות שבקיומן. לכן  אכבד דתי המוציא להורג גנב שנמצא במחתרת ככתוב וסוקל בן סורר בכיכר העיר ככתוב. אם הומוסקסואליות תועבה כי כך כתוב, נא לקיים עין תחת עין כלשון הכתוב.

בשום מקום לא קבעה התורה כי ההומוסאקסואל חולה בנפשו ובגופו. ואם זו מחלה איך היא יכולה להיות תועבה? ועוד. אם אדם דתי אומר ההומוסקסואל אסור מדאורייתה- ניחא. אם מדאורייתה זו תועבה- ניחא. אבל אם אתה רופא דתי ואתה מתלטף בפסיאודו קידמה ואומר ש'דעת תורה' היא כי ההומואים חולים בנפשם וגופם, איך אתה מיישב את הסתירה? לכן מקובל עלי שמושחת כרב פינטו יעסוק בקבלה וברפואות אליל ולא מקובל עלי שרופא חשוך ישרת בוועדת האתיקה הרפואית, ידביק את פרחי הרופאים בשטויות ויערבב אמונות תפלות בתוך משנתו. האם הרופא הדתי ירשה השתלה של רקמה שמקורה בחזיר בגוף בנו שנכווה?

מזמן תהיתי איך יכול מדען (פיסיקאי, מתימטיקאי, רופא או כל מדען) איך הוא מסוגל לגשר על התהום בין אמונה ומדע. כאן קבלנו עוד הוכחה כי הגישור הזה לא יתכן.

עתידנו ויפי הנפש.

סוף כל סוף שוב יש מחשב בידי ואני יכול לכתוב. הפעם אני יוצא חוצץ (לא בפעם הראשונה) נגד יפי הנפש השוקעים במדמנת החמאה המומסת ובעוד הם מתלעלעים במריחות נופת הצופים השמאלנית הם מנסים לגרום לעמך ישראל נקיפות מצפון והכאה על חטא על יחס הישראלים לערבים.

כל שאומר בהמשך מבוסס על ההנחה שמביעי הדעות שיוזכרו להלן יש להם זיקה מיוחדת להיותם בני הלאום היהודי/ישראלי, ולהיותם כאלה נודעת השפעה על מוכנותם לסבול למען עתיד הלאום עליו הם נמנים אם מעט ואם הרבה. אותם אנשים הגרים בחבל ארץ זה שיפי הנפש שלהם העבירם על דעתם עד כדי וויתור על קיום עצמאי, וויתור על סממני ריבונות ישראלית והעדפה חולנית ומתמדת של עניין הפלישתינאים בכל מקרה ובכל מחלוקת, איתם אין לי מישור משותף ומבחינת ההסטוריה הם טפילים על גופם של הישראלים האוטנטיים. השמאלנים הללו, חוץ מגועל הנפש שהם מעוררים בי, שונים בעיני רק מעט מאויבינו המוצהרים.

בתאריך 8 אוגוסט 2014 פורסם בידיעות אחרונות ראיון עם זוהיר בהלול, שדרן הספורט שקנה את עולמו בעברית המליצית והשוטפת שלו.

כותרת הראיון חושפת אותו, את מר בהלול, במערומיו. אחרי שהוא משווה את הקריאות לנקמה בערבים לאנטישמיות שחוו היהודים באירופה הוא שואל שאלה בשין רבתי ובאותיות קידוש לבנה (ציטוט): איך אפשרית הסתה כל כך פושעת כלפי ציבור ששותק ולא מסית?

שותק? שותק משמע מסכים! כל אותו ציבור שותק, האם חרג מימיו מן השתיקה? האם סתם פעם את פיו של רהט סלאח? האם חנין זועבי היא נציג לגיטימי שלך ושל שאר השותקים אם לאו? האם מי מן השותקים התנדב אי פעם לשרות לאומי (באתר ערבי!), האם אותו ציבור שותק היה עד לרקודי אחיו על גגות הבתים עת נפלו הסקאדים בישראל, והאם מי מהם היביע שאט נפש? והאם אותו ציבור שותק וויתר אי פעם על כספי הביטוח הלאומי? ובכן מר בהלול, שתיקת הציבור שלך היא רועמת. אחת דתו של ציבור זה להיות נרדף ומושפל כל עוד הוא שותק. מי מן הציבור הזה התנער בפומבי, בפרהסיה, מרצח שלושת הנערים שחטפו אחיהם של השותקים? אז תאמר שכמה אמיצים ערכו ביקור אבלים בבית הנרצחים? אצלי הדבר אינו שקול אפילו כנגד קליפת שום.  רק אמש שפך נציג אחיך בשטחים, אבו מאזן, דברי בלע מוסלמים באו"ם, לאמור: ישראל מבצעת רצח עם, ואבומאזן ה"מתון" מזכיר בנאומו לדראון את רוצחי הנער הערבי אבל בה בעת מחפש ברמאללה רחובות לקוראם על שם רוצחי שלושת הנערים היהודים. האם שמת לב, מר בהלול, שהרוצחים קבלו סיוע רציף ויעיל מסביבתם? אילו אחיך! מה אתה שותק? קול דמי הנערים זועק מן האדמה בה הסתירו הערבים החוטפים את גופותיהם! מה אתה שותק?! למה הרחוב שלך שותק?! מה יחסך לחנין זועבי? למה אתה שותק? מה יחסך לזחאלקה? למה אתה שותק?

אבל חבל להכביר מילים. מליצי יושר טובים ממך יש בינינו, עצמינו ובשרינו. הנה היום כותבת הגב' יעל גבירץ בידיעות אחרונות על הבושה. הבושה שאליבה דדעתה עלינו להרגיש בפני אחמד החמוד שלה, שהוא יפה בפנים ובחוץ, שמעודו לא החזיק רובה, שמעודו לא יצא להגן על דיעותיו גבוהות הערכים שמצאו הד כה עמוק אצל גב' גבירץ.

אותו אחמד/מוחמד/ חמדן/חמיד/מחמוד החמוד "מה הוא עשה בשביל מדינה?" כמאמר פלאטו שרון, המדינה בה הוא גר, ואת אזרחיה הוא מנסה להביא אל תוך עסקיו, שילם מיסים? כן. בא בדרישות לקרקע לבניה? כן.הניף דגל ישראל ביום העצמאות? לא. השתתף בהפגנות ברחובות אום אל פחם? כן. הניף את דגלי אש"ף? כן. זרק או לא מנע זריקת אבנים על תחבורה יהודית? כן. שלח את הנוער שלו להצית שדות יהודים? כן. העביר יום אחד בלי לקלל את המדינה בה הוא חי? לא. וויתר על תשלומי הביטוח הלאומי? לא. איפשר לבנו שירות לאומי? לא.שימש מצע לגידול מועמדים לדעש? כן. זולת הכתף שלו האם מצאת עוד כתפיים ערביות לבכות עליהן? לא יודע. האם איכפת לך לוותר על מחצית ירושלים למען אוייב? לא. 

הייתי יכול להמשיך עד זרא את רשימת הסיבות שמשחררות אותי מכול שמץ של בושה. כי אצלנו כשתפסו את רוצחי הנער הערבי אסרו אותם. ברשות מחפשים דרכים להנציח את זכרם ולהכניס את מעלליהם לספרי הלימוד.

בכל פעם שאני מרגיש שהחרא היגיע לי עד האף אני בורח לכתיבה. אבל כשחרא כל כך גבוה קצת ממנו נכנס לפה. אני מציע לכל הקוראים להכנס ביוטיוב לקליפים של  BRIGITTE GABRIEL!!!!

ספיחים לצוק איתן.

ב-10 ליולי פרסמה אריאלה רינגל הופמן טור הסובב סביב מבצע צוק איתן.
ה"טוריסטית" הזאת אינה לטעמי גם בימים רגילים אבל הפעם הגדילה לעשות.
היא כותבת שמה שאיפיין את ראש הממשלה, שר הבטחון והרמט"כל במלחמת לבנון השניה היה שלוב של יהירות רשלנות ובורות צבאית. יורשה לי להעיר שאת אריאלה רינגל הופמן מאפיין שילוב של יהירות בורות כללית (לא רק צבאית) ותבוסתנות שמאלנית המדיפה צחנה.
אנו למדים שהיא קוראת ספרים שכן היא מביאה צטוט מתוך ספר חשוב והצטוט הוא מפי לורנס איש ערב. אחרי 2000 שנות קרבות אין כל צידוק שלא ללחום היטב. ציטוט שכל שומעו תצילנה אוזניו אלא שכל בדיקה, מעמיקה ככל שתהיה, לא תגלה את הקשר לעיניינינו.
בהמשך רומזת הכותבת לברור והידוע מה ברור ומה ידוע? והיא מדברת על רעשים שמחליטי ההחלטות אמורים לסנן ולהשאיר את הנכוחים . מימיה לא היתה הכותבת בחדר תדריכים של טייסת בטרם משימה, בקבוצת פקודות ברמה של יותר משינגימלים וודאי שלא היתה בישיבה של הקבינט או לשכת ראש אמ"ן. בכל האתרים האלה לא מדברים בלשון נראה  להם. גראה להם אומרים חבריה של אאאא ררר ההה.
בעיניה הצבא משול לאבירי ימי הביניים כבדים ומגושמים והכניסה הקרקעית היא לפי הזמנת החמאס אל תוך שטח ממולכד ורק נס יחולל את הפלא. איזה פלא?
וממשיכה הכותבת: כנראה שאין ברירה: על מטחי הטילים חייבים להגיב. וודאי הוא שמוטב היה לשלוח לחמאס מכתב רשום בו אריאלה מצהירה שהיא תנקוט בסנקציות אם לא יפחית החמאס את הירי לשניים שלושה טילים בשבוע. מכתב כזה המבטא את רחשי לב השמאל הוא יעיל ביותר, אין בו סיכון והוא ימצא חן בעיני אומות העולם.
ואז היא שולחת לעזה את כל מי שדעתו שונה משלה. והיא מחרטטת בלה בלה בלה  פעם ופעמיים ומבטיחה שהיא ושכמותה ישארו בחוץ.
את קולות יריביה היא מכנה התלהמות צווחנית. האומנם? באוזני רבים נשמעים דבריה כצירצור מעצבן שכל תכליתו הוא חוסר תכלית. היא מחדשת חידוש גדול ומעלה את שאלת המסגרת למבצע. שימו לב, המחליטים, אריאלה אומרת מסגרת! היא יודעת שהסכסוך לא יגמר שם והמחליטים חסרי הבינה לא יודעים מה אנו רוצים ומה אנו יכולים.
וכאן מגיע הטור לשיאו. מדובר בתקיפת חוליית הקומנדו הימי של החמאס ואיך החוליה הושמדה. נראה שהפריע לאריאלה שירו בהם על מנת להרוג. לטענתה שותפו בקרב מסוקים וטנקים. פצצה גרעינית לא היתה? לפי תורתה של ארקיאלה על צה"ל להקים חוליות רוגתקות. ובטרם תחילת ירי הרוגתקות היה צריך לשלוח להם ס.מ.ס. בו לציין שהם דומים לכלבי "עוקץ" המתאבדים ואינם יודעים כי מתאבדים הם, דברי אריאלה.
הטור מסתיים בקטע לא מובן על מטרת הקליפ של דובר צה"ל שלדבריה אומר הו כמה שאנחנו חזקים 
יש דרכים רבות להרעיל בארות.

טיפש וארוגנט

האפיפיור הגיע. וזה הזמן וזו העת לנער את האבק מכל מיני כתבי טלוויזיה שלא מפריעים את מנוחתנו בימים ימימה.

והנה הפאפא יורד מן המסוק, הרוח מנפנפת את ה"עליונית" של מדיו וזו מכסה את פניו שוב ושוב, ממש מגוחך ובעבור מעט כסף הייתי פותר לו את התופעה המביכה כך ששום רוח מצויה או לא לא תגרום ל"פדיחות".

ברם אולם לא בגלימתו של הפאפא אני דן אלא בכתב טלוויזיה טיפש.

התמונה אותה הוא מתאר: הפאפא צועד מעדנות ומצדיו הנשיא מחד ורוה"מ מאידך. והנה נחה רוח השמאלנות על הכתב והוא פותח בהשתפכות על איך נאה ויפה שישראל והוותיקן צועדים שכם אחד וברקע המסוק הפלשתיני. מילא, אינך יודע אם לרשות יש או אין מסוקים, ניחא. אם אינך מזהה את סמל ח"א הירדני, ניחא. אבל ליילל במשך דקות ארוכות על הפסטורליה הקיימת במוחך לבדו?הכתב "עף" על עצמו וכה אמר בליבו: רק אני שמתי לב למסוק הפלשתיני! טיפש.

זה היה אתמול. היום אספר על מעמד הטכס ביד ושם. 

בעת הציפייה לנכבדים ישבה קולט אביטל ולידה משהי שאיני מכיר. קולט זכורה לי היטב בניסיונה לחבל בבקורו של בנימין נתניהו בניו יורק שם שימשה בתפקיד כל שהו בקונסוליה שלנו. לא גברת לתפארת. והנה יושבת לה הקולט, שהיא ראש איזה מוסד המטפל בעיניני שרידי השואה, יושבת היא באוהל יזכור ועסוקה בצחוק סוער, היא ושכנתה. הן צוחקות את מררתן עד לדמעות וצלם הטלוויזיה שכנראה הרגיש משהו לא כשורה מצלם אותן בתמונות תקריב, ועובר לצלום ציוני מצבות האפר ושוב אל מסכת הצחוק וחוזר חלילה. 

התביישתי. אוהל ייזכור!

ואז היגיעו המכובדים. ורוה"מ מתיישב ומתרווח בכסאו מניף ומרים רגל על רגל כדרך ישיבה בבית קפה. ובזמן נאומו/תפילתו של הפאפא, שהיתה חריגה בנישגבותה הגליש רוה"מ את ישבנו לפנים ועוד רגע והיה מוציא גרעינים מכיסו ופוצח בפיצוח.

התביישתי. אוהל ייזכור! 

אוי לנשיא ואוי לעמו

נשיאנו לא התברך בשאר רוח וגם לא בקריאת השטח. הנה לדעתו, הנובעת ממוח הדומה לחמאה ביום שמש, הוא מכריז כי הדרישה מן הפלסטינים שיכירו בישראל כמדינה יהודית מיותרת. ולמה מיותרת? כי הדרישה הזאת עלולה לפגוע בהתקדמות המו"מ.
ממרום שנותיו משקיף הנשיא על תהליך המו"מ כאילו הוא עצם העניין. ניבצר ממנו להבין כי רק הכרה כזו של הפלסטינים היא תנאי הכרכי אבל לא מספיק, לסוף הסכסוך.
היכן נעמוד אם לא יכיר אבו מאזן בישראל כמדינה יהודית?
המצב יהיה כדלקמן:
1. תהיה מדינה פלסטינית ערבית, נקיה מיהודים.
2. תהיה מדינה הנקראת ישראל שהיא נטע זר באזור.
לדעת הנשיא זה מצב אפשרי. זה נשיא שטוף חמאה נוזלית שמוכן להקריב את עתיד עמו על מזבח  ה"תהליך". רודפי שלום-השווא צרי האופק יחתמו כולם בשמחה על הסכם בו צד אחד לא נע ולא זע ממקומו, והצד השני התפשט מנכסיו, משליך את יהבו על אוכלוסיה אויבת, שחתימתה על נייר ראוייה בעיני הנשיא להיות משענת.
אני הקטון אומר לנשיא: הסכמה לוותר על הכרה בישראל יהודית היא מתכון להנצחת הסכסוך.
בכוונה איני מעלה כאן את כל עיוותי השכל בקשר לחילופי שטחים, זכות השיבה, ירושלים, סיום ההסתה וכל כיוצא באלה. הסכנה האמיתית הא בוויתור על היותנו מדינה יהודית.
אני מכיר את טענות השמאלנים: תמיד יהיה לנו צה"ל! הגיבורים השמאלנים יהיו הראשונים לוותר על עוד פיסות מולדת בטרם יופעל צה"ל.
האופק שלהם צמוד לאפם. הבנתם את מושג השלום היא אפסית. מוטב לנו שכבוד נשיאנו ישאירנו לנפשנו. על כגון דא נאמר: שומרני מידידי, עם אויבי אסתדר בעצמי.

ה'גיא'

 (הקלק על התמונה להגדלה)

יד המקרה הייתה בדבר.

ברגיל לא ייפול גיליון מעריב לידי, פשוט 'דרכינו' אינן מצטלבות. אבל אמש מאוחר בלילה חזרתי לביתי ברכבת, ועל שולחן אחד בקרון שהיה ריק מאדם חיכה לי מעריב שלם. שמחתי. הדבר התאים למצב רוחי שהיה 'שאלתי' משהו, לאחר שהפגישה שלי עם נכדתי לא עלתה יפה. קריאה בעיתון נראתה לי בדיוק מה שרשם הרופא.

דפדפתי קדימה ואחורה, ולראשונה גיליתי שגיא מרוז שולח בעט ידו. הוא כתב במדור בשם "דעות מעריב". לתומי סברתי שמדור בשם כזה מבטיח רמה מינימאלית מן הכותבים. אכזבה.

אני מקנא בגיא בגלל אשתו היפה. וקנאתי בו בגלל מה שהראה לי היותו איש העולם, מראיין על ימין ועל שמאל את כל הארץ ואחותה. מכאן מובן שנפניתי בעניין ושקיקה לקרוא את דבריו. כבר בתחילה הרתיעה אותי הזמנתו לראות את חצי הכוס המלאה.  הרואים תדיר את מחצית הכוס המלאה חשודים בעיני בניתוק מן המציאות. חצאי כוסות מלאות הן מצע תעתועים לחיים. זו מחלה לדבר על המחצית המלאה ולהתעלם מזו הריקה. בעיני המלאות מוגדרת על ידי הריקנות ולכל אחת מהן אין קיום ללא רעותה. התייחסות לחלק מן העולם, ואפילו לצורך הדיון בלבד, פסולה ומופרכת.

ואז מאור הגולה נפנה לדבר על הביבי. הביבי? מי אתה גיא מרוז שתדבר כך על מאן דהוא? דרכם של השמאלנים לזלזל ביריביהם הפוליטיים מעוררת בי קבס. זה לא שהגיא נמנה על סגל מקבלי פרס נובל, או שמא כתב איזה רב מכר, או טיפס על האוורסט או היה קצין מבריק, או היה מבריק בכלל. לפי הכתוב בקטע המצורף ניכר שאין לחץ גדול מדי בגולגולתו, ועד שפירור שכל אחד נפגש במשנהו עוברות כמה עונות.

ראויה לציון הדרך בה הוא מציג את חבריו: "שוחרי השלום זבי החוטם". מזכיר לי עמיתה לעבודה, שמאלנית, שהייתה פותחת כל אמירה שלה במילים: "אני שמאלנית מסריחה". נוח לי מאוד שהשמאלנים בעיני  עצמם הם זבי חוטם מסריחים. אני משוכנע שאפילו יטענו שזו רק  FASON DE PARLEZ הריני תופס את עצמי מרחרח את האוויר בהתקרבי אל שמאלני.

זה אולי הזמן להתעכב על המושג "שלום" אותו השמאלנים מניפים כמו היה מגן של לגיונר רומאי. האם השמאלנים יודעים מהו שלום? האם בשלום שלהם קיים שווי משקל? האם המאזניים שלהם מעוותים עד כדי סנוור? הם מוכנים לתת ולתת, כמאמר השיר מה עוד לא נתנו וניתן.

הוא אומר:  "שחייבים לתת לשלום לדבר, אפילו אם הוא רק ממלמל ויורק כמו תינוק בן יומו, השלום, אפילו אם זה שלום קר, מדומה, מלא אינטרסים של אנשים קרים  כאבן. חייבים לתת לו סיכוי." עברית נהדרת, עילאית ממש. איך אומרים השמאלנים? ניסינו כבר הכול, למה לא לנסות גם לשחק במשחק-סכויי-השלום?

מי אתה הגיא שתשחק בחיי ובחיי אהובי? מה פירוש לתת סיכוי? אדם שפוי משחק בסיכויים  בשדה ההימורים, או בבורסה. אנשים שאינם חולים לא יטילו סיכויים בענייני דם, בענייני לאום, בענייני היסטוריה. כמובן צריך לשאול האם "שוחרי השלום" רוצים שלום בין אויבינו לבינינו, כשאנחנו קיימים כעם או שכל מעיינם הוא שלא יאלצו להגן על מאומה שהוא כחול-לבן. הם מוכנים לצאת לעיבלין ולשרת במחסום ווטצ' אבל בסיירות וביחידות העילית ניפקד מקומם. כמעשה אייבי נתן שחלקאי ביאפרה היו חשובים לו מעניי הפריפריה שלנו, הד לדברי ירון לונדון: "מה ערכו של הר הבית?"

רבותי, שלום בו צד אחד מרגיש חייב ומשום כך מתנער מנכסיו אינו שלום. זה מצב של מריחה שמאלנית של אנשים היודעים כי אינם מסתכנים, הם משחקים ב- -ה ובבוא יום פקודה יש מי שיגן עליהם.

שלום שאין בו מקצת מן הנצח אינו שלום.

שלום המושתת על אי שווי משקל בעליל בין הצדדים אינו שלום.

שלום שהוא ממלמל ויורק (לגיא פירושים) אינו שלום.

שלום בו הנוער בצד אחד יונק שנאה לשני ושואף להכחידו אינו שלום.

שלום הבנוי מאדישות ועייפות של צד אחד אינו שלום.

שלום שכל כולו תשובה שמאלנית לשאלה: אז מה, על חרבך תחייה?" אינו שלום.

שלום שנכרת בין אויבים אינו שלום. (האמרה השמאלנית ששלום נכרת בין אויבים – מטומטמת).

שלום שלא מקיים את הפתגם הלטיני "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" אינו שלום.

והיה ושלום המקיים איזו מן ההגדרות הנ"ל יקום, פירות-הבאושים שלו יקיזו את דמינו לדורות.

בהמשך דברי הגיא מגיע קטע שאני לא מבין כלל. אומר הגיא: "שאם הביבי צודק זה בסדר כי לא מעט אנשים מחכים לראות מה באמת יש לנו בדימונה ואולי  זה ייתן להם סיבה טובה לבדוק, לא עלינו". ובכן, אני מודה: לא מבין. מה גיא רוצה? האם הוא בעצמו יודע? הוא נגד עמימות? הוא מרגיש צמא לסקופ? מה לשמאלן כמוהו ולדימונה? האם אינו מרגיש שיש כדורי משחק הגדולים עליו?

בקטע הבא במאמרו ה'נישגב' של הגיא הוא מדבר על הזמר ההוא מעינייני דיומא ו'גומר עליו את ההלל'. אני מיסב את דבריו של הגיא על זולתו ומחזירם איליו עצמו: "כמות השטויות המטופשות שיצאו לגאון הזה מן הפה שוות את סילוקו מנוף חיינו לאלתר."

הרכבת נכנסה לתחנת רחובות. אני הולך אל כלבתי האהובה, שבין אוזניה יש יותר ברכה משיש בדבריו של הגיא.

מאמר של נץ. נשמה טובה אבל לא דון קישוט. השאיר אותי עם טעם מר הבא מן האמת בדברים וההכרה שבידנו לשנות ואין נוקף אצבע.

העתקתי גם את תגובתי בבלוג של נץ.

שלום לך ארץ נהדרת
(דברי נץ:) יצא לנו לדבר ביננו על המעברים האלה, מירושלים לכ"ס ומישראל לארה"ב, הרבה פעמים. זה בכלל לא נעשה כלאחר יד ולא רק מתוך הכרח תעסוקתי.על ירושלים כבר הספקתי לספר. כל כך אהבתי את העיר והאיזור, לטייל בשכונות הותיקות ובחצרות הבתים, כמו החצר שהיתה לנו ב"בוב הבנאי" בשכונת בית הכרם, עם עץ השזיפים האדומים-חמוצים, הרימון, גפן ומישמיש, שאכלנו בה על הדשא ארוחות רגועות של שישי בצהריים, או החצר של הכהנים באבן-עזרא ברחביה וגם בעצם ה"חצר" עם עץ התות הענקי במרכז ביה"ס התיכון. קניות בשוק מחנה יהודה ואז מרק קובה אצל רחמו (אי אפשר בסדר הפוך, בגלל שהבטן לא סוחבת בעליה). רגעים נוסטלגים כאלה יש בלי סוף, אבל מצד שני, היו גם יותר מדי בעיות. מחירי הדירות המטורפים יחד עם מקומות עבודה בודדים ומתמעטים, חפירות בכבישים שלא נגמרות לעולם יחד עם שום השקעה תרבותית, חרדים שמתחילים להסתובב גם ב"בוב הבנאי" יחד עם השכונות החדשות שמגדלות ארסים ופרחות בלבד. גשר המיתרים - הגוש המיותר הזה שנראה מעניין רק מזוית מאוד ספציפית, אבל חוץ ממנה שוכב כאבן שאין לה הופכין באמצע סלאמ'ס של שחורים בלי שום רכבת נראית באופק שתעבור עליו ועלה מליונים - הבהיר גם לי שלא בירושלים נרצה להקים משפחה.מה ששבר מבחינתי את גב הגמל לטובת הנסיעה לארה"ב, היתה מלחמת לבנון II וסיפור גלעד שליט. תמיד התחשק לי לחוות את החיים שם, אבל עכשיו הבנתי שאני חייב את זה לעצמי ולעידית - פסק זמן, הערכה מחדש, חופש. בזמן המלחמה שירתתי במילואים בג'נין, והרגשתי איך כל התנאים קיימים כדי שאני אהיה שליט/גולדווסר/רגב הבא. אין שום שינוי בתרגולות הצבא לעומת המצב החדש. עדיין אותם תרגילי פרט-חוליה לעבר פיתה סורית, ועדיין תרגולת פריקה והסתערות מבט"שית. ההזדהות שלי עם גלעד שליט היא מוחלטת. גם אני הייתי בשריון ולפי איך שהבחור הנבך נראה, גם הוא לא בדיוק היה שייך לשם. זו הבעייתיות בגיוס חובה, לא תמיד מי שיש לו פרופיל 97 יכול באמת להיות חייל. עמדתי באותם מילואים במחסום בודד ומבודד, הרים סביב לי, מקורקע למקום בגלל משקל השכפ"ץ ללא תועלת או תכלית. לפחות למען המילואים הבאים הצלחתי לשכנע שאותי לא מעלים יותר על סיורי ג'יפים. אחרי המלחמה קבעה ועדת וינוגרד שנחלנו כשלון, ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג, ולא עזרו המחאות שבהם לראשונה גם אני ניסיתי להשתתף. 3 שנים עברו ועדיין לא נמצא פתרון לבעית שליט. אני חושב שרואי ושהם באמת מאמינים שביכולתם לשנות את המציאות, שאי אפשר מצד אחד להתלונן ומצד שני לברוח ולא לפעול לשינוי. אבל גם זה לא פשוט בשבילי, גם כאן אני לא מתאים ללחימה. מעולם לא הצלחתי להבין את ה"מערכת", הביורוקרטיה והפוליטיקות. אני לא משוכנע, לאור הפרשות האחרונות שיש בכוחי לשנות. אולמרט כשל ונשאר על כסאו (עד להצטברות "מספיק" פרשיות שחיתות), אחרי כל מבדק מתגלה מערכת החינוך הכושלת ומורים מוכים ע"י התלמידים ועדיין הכל ממשיך כרגיל, כל קבלן בונה מה שבא לו, איפה ואיך שמתחשק לו ועדיין הכל כרגיל, כל הארץ הפכה לרשת כבישים ובניינים אחת גדולה. אל מעט שמורות הטבע כבר אי אפשר ללכת, כי כולם שם, יחד עם הזבל שלהם. אני חייב לפחות לתקופה כלשהי להתרחק מכל הלחץ והצפיפות שחונקים אותי, ולשקול איך אוכל להשתלב בהם בצורה יותר מוצלחת.אז נכון, אם כל אחד ילך לשאוף אויר באטלנטה, אז לא יהיה סיכוי לתיקון בארץ, אבל נדמה לי שלא משנה מה אנשים עושים, עדיין המדינה במסלול התדרדרות מתמיד. אותם רגשות נוסטלגים שעלו בקטע על ירושלים נכונים לגבי הארץ כולה - אני מרגיש מחובר לתרבות, להווי (בחברה המצומצמת שבה אני מסתובב) ולנופים, אבל דוחקים אותי יותר ויותר הצידה והחוצה - כולם צופרים לי, אבל אני לא מרשה לעצמי לצפור מחשש שאקבל סכין בבטן.כבר 3 שנים שאני פותח ynet כל בוקר בתקווה שאראה את הידיעה על גלעד שליט שחזר הביתה. זה יהיה בשבילי רגע כל כך שמח. השבי שלו מסמל בשבילי הכל, איך האדם הפשוט תורם למדינה, אבל בשורת מחדלים ואי אכפתיות נותר מאחור.

מורטוריום כתרופה

מורטוריום כתרופה.
(ערוץ 10 לונדון את קירשנבאום, 06/10/09) לצפיה בשידור כנס לנענע10

היה נראה לי שירון לונדון שיפר לאחרונה את עמדותיו והתבטא לעיתים בצורה ימנית יותר מהרגלו. אבל דרשתו על ענין החפירות בהר הבית אותה השמיע בתוכניתו לונדון את קרשנבאום גדשה את הסאה. לונדון חוזר ומביא הצעה לא מציאותית, מנותקת ומפחידה כל אדם שפוי.

לונדון המליץ בפאתוס, ומוטי החרה והחזיק אחריו, (כל שמוטי עושה בשנים האחרונות הוא להחרות ולהחזיק אחרי ירון), להכריז על מורטוריום של שנתיים בחפירות הר הבית ומובטח לו שהשקט ישתרר, וטיפוסים כשייך רע-איד סלאח יבואו על סיפוקם ושלום על ישראל. עובדה, כבר לפני שנה ומחצה הציע לונדון את ענין המורטוריום וכאז כן היום ונמוקיו הנחרצים עמו: וכי מה גילינו? לא ידענו שהכותל נמשך? לא ראינו אבנים בגודל כזה? ואם ימשיכו החפירות מה נגלה? והרי הצטבר די חומר להעסיק את המחלקה לארכיאולוגיה למשך שנתיים! אוזני תצילנה. האופק של ירון והמחרה ומחזיק אחריו נמצא בקצה אפם, ומה בתום השנתיים? שנתיים נוספות? שאלת שווא. השמאל עושה חשבון של כאן ועכשיו ולא עוד.
וכי למה רק שנתיים? הלא טובות מהן שבע שנים (שבע מספר קדוש!), ולמען הסר כל סיבה לטענה, אולי מוטב לוותר על כל העסק. איך אומרים הנאורים: סך הכל אבנים! סך הכל ירושלים! חבל על כל טיפה של זיעה או דם.
דרכם של שמאלנים לחשב חשבונות שלפני אפם. דוגמאות לא חסרות. כמו שאמר יוסי ביילין בענין הנסיגה מלבנון: אם הם יירו כדור אחד—אז ניכנס בהם!!
גשם הכדורים שירד על תושבי שלומי נותר, למותר לציין, בלי "כניסה" של ביילין.
ירון לונדון אכן סבור שבשתי שנות המורטוריום יעלו השייך ומאמיניו להר הבית בשלווה ורוגע. ישאו תפילה זכה ולא, אין סכוי שהש-ן יעלה להם לראש. ודאי, כך לונדון, ודאי שעם תום השנתיים, לכשהארכאולוגים יקבלו (או לא) רשות להמשיך ול'חטט' באבנים הלא חשובות שהרי רק אבנים הן, או אז תתקבל עבודתם ללא עוררין מוסלמיים. אחרי שנתיים יעמוד השייך הנאור וישקיף על העבודה ויצקצק בשפתיו ויאמר: ראו את היהודים, מה האבנים האלה להם? הרי מקדש לא היה כאן מעולם!
היותה של הצעת מורטוריום החפירות כה חסרת שחר, גורם לי להציע הצעה באותה רמה של הגיון. היה ובמשך המורטוריום או לאחר פקיעתו יהיו, (למרבה ההפתעה), אירועים של אי-שלווה בהר הבית, כגון חפירות מוסלמיות, (כשרות תמיד), וכגון בנוי מוסלמי על ההר, או זריקות אבנים או כל כיוצא באלו, ידרשו הצמד ירון ומוטי להודות בפומבי על אשמתם בהטפה לרעיון נורא.
נטיית השמאל לראות בתהליכים קריטיים ובלתי הפיכים משחק תעלה לנו בדמים. לכולם זכורה הסיסמה השמאלנית: כבר ניסינו הכל, אז הבה ננסה גם את זה! ואז עולה רשימת הצעות איך להניח את ראשינו על הגרדום, כי "את זה עוד לא ניסינו". מורטוריום עוד לא ניסינו. הבה נהמר על שלום ישראל, מורטוריום!
אגב, לפני עליית ראיון העוועים על המורטוריום ראיינו השניים את ד"ר נורהאד עלי, מזרחן וערבי, והיה פאתטי לראות איך השניים משתדלים בכל אונם לשכנע את המדען שיש ערבים המבינים שישראל אינה רוצה להרוס את אל אקצה, וד"ר נורהאד, שזה מקצועו, דבק בדעתו האומרת כי הערבים משוכנעים שזו אכן כוונתה של ישראל. אך הוא דיבר אל אוזנים ערלות, סתומות בשעווה שמאלנית. לונדון וקרשנבאום לא מוכנים להטמיע את העובדה שהערבים, רובם ככולם, בארץ בחו"ל ובעולם כלו מאוחדים בדעתם שישראל בדרך להרוס את אל אקצה.

תמצית יפיפיות הנפש.
גיל קולן רחובות

שמאלנות בקרב מאסף

תומר קמרלינג:"אין עם מי לדבר" ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות 310709

ימים גדולים! מי פילל שיבוא יום והשמאל ירגיש נדחק אל מחוץ לספקטרום הפובליציסטי? הכותב מבכה את מעבר דובריו אל הצד השני של הרחוב, קרי אל השקפות ימניות.
בהתנשאות שמאלנית אופיינית הוא קובע שהמאזינים של תוכנית 'המילה האחרונה', שכולם נסחפים בזרם ימינה, הם המאפשרים את "הקונץ של לימין שור". בחיוך סרקסטי הכותב מבחין ב'נורמה', היינו אופנה, המנהיגה את ההמונים הנבערים(?) בגירוש היוסים- שריד וביילין מן החיים הציבוריים. (בידוע שהבערות נחלת הימניים לבדם).
אבל זו, אליבה דה הכותב, אינה הבעיה העיקרית. הבעיה היא מצפון. זה מה שחסר לימין. שוב צף המצפון השמאלני, היחיד, הנעלה, הנאור, המתקדם, האמיתי, הטוב והמטיב. הוא לבדו ראוי שניפול על ברכנו לפניו. סליחה, גם לי, האחרון והקטן בשבטי ישראל, יש מצפון. אין סמכות בעולם שיכולה לקבוע מצפון לכל. מצפון הוא בהגדרה עיניינו הפנימי\אישי של כל פרט. הסבור הכותב שהימנים הם נעדרי מצפון כי שלהם שונה משלו?
ומוסיף הכותב ומצהיר כי תפקידו של השמאל 'לקדש את רוח האדם גם כשדם נשפך על האדמה, לקדש ויהי מה'. אם לא הייתי נתקף בבחילה למקרא הקיטצ' הפרימיטיבי הזה הייתי שואל: האם הכותב מבחין בין רוח אדם לרוח אדם אחר?
האם בדק תרומתם של קידושים כאילו?
והכותב מסיים ביאוש מעורר רחמים: " כתב שמאלני שיגויס לתוכנית ממילא לא ישכנע איש, אבל למצער קולו של המצפון ישמע". הכותב אינו טורח לציין איזה מצפון, כי המצפון היחיד הקיים הוא המצפון השמאלני שאין בלתו והוא לבדו מצפון.

גיל

Islam and Civilization

Rehovot, May 29th
ISLAM AND CIVILIZATION
For eons, as man ascended the scale of evolution, patterns of behavior evolved that were adequate (Until the advent of Islam) to ensure the survival of the human species.
Neither physical distance nor total lack of contact between societies prevented an obvious similarity of the basic traits of their respective cultures. All the cultures, at their very out set, recognized the fundamental need for an appropriate response to digressions from the ‘norm’*). The response, common to all cultures was a punishment proportional to the digression, at times as severe as death. This behavior was a time tested vital component of society’s durabilty.

*)In my book ‘norm’ in a group is anything conducive to perpetuation of that group
Cultures can be tailored for life in the Arctic or the Dessert, yet very early in their existence the concept of ‘Crime and Punishment’, a vital yarn holding the weave of life together evolved into chapter #1 of the moral codes of the respective cultures.
Over millennia the definition of crime/sin crystallized into: A sin is a deed or lack there of proven to be detrimental to the perpetuation of the species. Living things, humans and animals alike, in their quest for survival, threatened and punished the sinners. Back then there were no faculties for criminal sciences, evolution equipped leaders or majorities to know what to punish and how. Over the years the moral code became an umbrella under which society could live. Culture determined what an appropriate punishment is. It became a pillar of civilization.

All the above came to show how, contrary to common belief, Moral Code is not rigid and frozen. It evolves continuosely, as it adapts to the here and now.

What is an appropriate punishment for a suicide bomber (Usually Muslim)?
Facing Islam the western world stands helpless. Rather it would be correct to say, the world barely holds it's nose over the sea of oil in which Islam has flooded it. Islam freed itself from constrains of civilization as we know it. Those of us whom I call ‘Bleeding hearts’ try hard not to see Muslim fundamentalism for what it is. They say it is a ‘marginal phenomenon’, ‘not representative of Islam’, ‘temporary and not dangerous’ etc. The Bleeding hearts regard Islam as a romantic entity, something virtual along Lawrence of Arabia’s hallucinations- ....Riding noble horses, ....Wide pristine expanses of clean desserts, ....Hospitality, and so forth.
Such misleadimg illusions are dangerous. The west, drawing on its traditional cultural heritage is at risk of collaps, Islam. Floating on an ocean of oil, is threatening to drown the non Muslim world in a deluge of oil and terror.

I can not help but nominate Bin Laden as currently the most prominent Islamic representative. We are witnessing Islam, laden with fathomless inferiority complexes, engaged in an uncalled for war to ‘redeem’ the honor of the Koran and their Prophet, and the civilized west is brought to its knees: What will happen to oil supply? Arson? Pogroms? Caricature censorship? Cancelled shows? Terror attacks? If Bin Laden is not representing Islam should we not witness many counter demonstrations by so called 'moderate' Muslims? If there is truth in the claim that Bin Laden is not a Moslim idol then why was he not excommunicated by his ‘moderate' cobelievers? The passive consent of the 'moderates' is telling. No, the world at large is held for ransom by El Qaida. But try and frisk a Moslem in any transport terminal, what an out cry!! How dare you, you western racists, the curse of Allah on you!! You heathens!
Bleeding hearts say: "Dry the swamp and the mosquitoes will disappear". The bleeding hearts interpretation is: Pour your resources into the swamp so it dries up and does not feed the mosquitoes any longer, succumb to every last whim of the terrorists. Will the Muslim terror-drive stop? Never! Moslim-terror-drive-motivation is beyond economical or political issues; rather it is driven by fanatic persuasions to be quenched only by the conversion, by any means, of the last western ‘heretic’. Praize Allah!!
The true and effective meaning of "Drying of the swamp" is to free the world from dependence on oil for energy. Using alternative energy sources has numerous benefits, not the least of which is to rid humanity of the Muslim noose around its neck, while transforming Muslims into ordinary people.
Such an operation of swamp drying takes time. What do we do in the meanwhile?
If the west is to survive, it must modify the western moral code, this mosification must arm society to combat Islam. It is high time to come to realize the fact that Islam has abandoned the accepted framework of civilized world as shown by it's disdain of "Crime and Punishment" concept hitherto recognized. Thus it is only right to arm our selves with new chapters of moral code.
These new moral attitudes will appear to some (Bleeding hearts) as immoral. Those who uphold this view are prisoners of the fossillized out look on moral code. The only Raison d’être of each and every moral code inheritted is their contribution to human survival.
In face of Islam’s attack on the west the latter must legitimize a penal action which has been Taboo until the advent of El Qaida: Adopt the ultimatum. The obvious problem with it is that oftentimes innocent non-collaborators get in the way of the ultimatum being activated. So the moral way is design the ultimatum to minimize the collateral damage. But, and it is hard to say, Islam’s attacks will only stop after some ultimatums have been carried out. The suicide bombers will not be affected right away, but over time the population from which the terrorists originate will out-cast them, heeding their own modified moral code. Bleeding hearts among us will cry out that this is immoral collective-punishment. Yet, humanity is already engaged in many collective punishment activities, cases in mind Syria, North Korea, Iran, South Africa, Cuba…..
Appropriate punishment advocated by the bleeding hearts, together with narrow minded political and economical interests mitigate the effectiveness of the sanctions resulting in a ping pong pattern: Terror, then inadequate reaction, then further terror and again non decisive reactions, and so on, a game where the classic moral rules apply only to the non Muslim player. Eventually the fist is pounded, always late and costly. Inevitably lives and assets have been wasted on both sides.
Any unbiased observer will admit the world is shifting towards the ultimatum/sanction way. Islam robbed the west of choices.
May be I will not live to see the world’s liberation from El Qaida’s Islam, but freedom is sure to come.

The west must wake up, and it will.

איסלם וציוויליזציה

משך עידנים, בטפסו על שלבי האבולוציה, יצר האדם תבניות התנהגות שאיפשרו והבטיחו (עד בא האיסלם) את קיום המין האנושי.
מרחק פיזי ואפילו נתק מוחלט בין תרבויות לא מנע דמיון מובהק בקווי היסוד של התפתחותן. כל התרבויות, עוד בשחר הווצרן, הכירו בצורך בתגובה חריפה לחריגה מסוכנת בהתנהגותו של הפרט כדי לשמר את סכוי הרוב לשרוד.
תרבות יכולה לפתח שפה יחודית, היא יכולה להתאים לחיים בקטבים או במדבריות, אבל בבסיס כולן יש מרכיב משותף והוא הטיפול בנושא החטא ועונשו. האדם, בד בבד עם היותו לאדם, הבין בצורה המעשית ביותר מהו חטא. חטא הוא מעשה או מחדל אשר אלפי שנים של אבולוציה הוכיחו את נזקו לחברה. ובכול התרבויות אנו מוצאים שהאמצעי האולטימטיבי לסדור חיי החברה הוא איומה של החברה התרבותית על הפרט, רכושו או חייו. בצורה ההיולית ביותר תרבות היא מסגרת הרואה בחטא איום על קיומה ומגיבה בעונש שקול, אשר לעיתים, במידתיות הנדרשת, יכול להגיע עד עונש מוות. על אפם של יפי הנפש תרבות בת קיימא ניכרת במערכת העונשים שלה. האיסלם ערער את שווי המשקל של מערכת העונשים התרבותיים כפי שהכרנום.
איזה עונש הוא מידתי למרצחים מתאבדים (מוסלמים)?
העולם המערבי עומד חסר אונים מול האיסלם ששיחרר את עצמו מכבלי הציוויליזציה. יפי הנפש מתאמצים לעצום את עיניהם ולראות בפונדמנטליזם/הרדיקאלי המוסלמי תופעה שולית, לא מייצגת, זמנית, לא מסוכנת. בעיניהם האיסלם הוא משהו רומנטי, משהו ערטילאי כהזיותיו של לורנס איש-ערב: רוכבים על סוסים אצילים, טוהר, יושר, מרחבי המדבר הנקי, הכנסת אורחים ועוד כאלו הזיות....
עצימת עיניים כזאת טומנת בחובה סכנה גדולה. המערב, על מסורת תרבותו שהכרנו עד בא הטרור המוסלמי, בסכנת קריסה.
כי האיסלם גם אם יחף הוא, גולש על משברי הדלק. ואכן מצליח האיסלם להטביע את העולם בביצת הדלק.
דווקא בבין לאדן אני רואה את מורה ההלכה באיסלם. באלה הימים שקוע העולם המוסלמי עתיר רגשי הנחיתות במלחמה על כבודם הרמוס של האיסלם ונביאו. והמערב נופל על ברכיו: מה יהיה עם הדלק? מה יהיה עם ההצתות? והפוגרומים? והבלגן המוסלמי? והקריקטורות? וההצגות המבוטלות? האם נראו הפגנות-נגד של מוסלמים "מתונים"? איפא הפגנות של מוסלמים נגד הטרור? איפא המוסלמים שרודפים את בין-לאדן?
יפי הנפש אומרים "ייבש את הביצה ויעלמו היתושים". משמע, אליבה דיפי הנפש, כניעה לטרור, תן לו מלוא תאוותו? הגשם את מטרותיו? האם ישוב אל אוהליו ואל עדריו? אשליה מוחלטת היא לחשוב שלחבית יצר-הטרף של הטרור המוסלמי יש תחתית.
ולא היא. פירושו הנכון של 'ייבוש הביצה' הוא שחרור העולם מן התלות בדלק. למעבר לשימוש במקורות אנרגיה 'חלופיים' יתרונות רבים. בין שאר היתרונות, ולא האחרון שבהם, הסרת עניבת החנק המוסלמית מצוואר העולם והאוכלוסיה המוסלמית תהפוך לנורמלית ולא מאיימת.
ייבוש ביצה כזה דורש זמן.
ומה עד אז?
אם חפץ חיים המערב הוא חייב להתאים את תרבותו ואת הקוד המוסרי שלו למלחמה באיסלם. צו השעה הוא ההכרה שהאיסלם נטש את מסגרת החיים התרבותיים המקובלים של חטא ועונש, דהינו נטש את המוסר המקובל ולכן נכון יהיה לנקוט נגדו באמצעים מוסריים חדשים. רק למראית עין ייראו האמצעים החדשים האלה כלא מוסריים. ה-RAISON D’ETRE היחיד של 'מוסר' הוא תרומתו לקיום המין האנושי. המושג 'מוסר' דומה בתוכנו העקרוני בכל התרבויות והוא מורכב מאוסף של קריטריונים לבחינת התנהגות שהוכיחה במבחן הזמן של אלפי שנים כתורמת יעילה להמשכיות החברה (המין) ולשימורה.
לנוכח מתקפת האיסלם על המערב חייב ה'מוסר' להכשיר נשק שהיה מוקצה עד הנה. נשק זה הוא "האולטימטום". הבעיה המוסרית בנשק זה היא שיישומו כרוך לעיתים בפגיעה בחפים (COLLATERAL DAMAGE). ולכן צריך לעצב את האולטימטום מראש כך שיצומצם נזקו ההיקפי. אבל, וקשה לומר זאת, מתקפת האיסלם תיעצר רק לאחר שכמה אולטימטה יצאו לפועל. לא מיד ישפיע האולטימטום על המתאבדים. עם עבור הזמן האוכלוסיות המוסלמיות תגענה בעצמן למסקנה שכדאי להן להקיא מתוכן את זרע הפורענות. להפנים שזה כדאי משום שהאולטימטה מכאיבים.
ההשקפה שעונש קיבוצי הוא תמיד רע לא עומדת לנוכח הטרור האיסלמי. כבר כיום נוקטות מעצמות בעונשים קיבוציים, ראה אירן ראה סוריה וצפון קוריאה.
מסתבר שהמידתיות לה מטיפים יפי הנפש, בצד אינטרסים מסחריים גלובלים מקעקעים את מערכת הסנקציות נגד ארצות הטרור וכך השפעת הסנקציות מתפוגגת, ולרוב רואים תבנית מחזורית של טרור, תגובה 'מידתית' (יפת נפש), טרור נוסף, תגובה 'מידתית', וכן הלאה, משחק פינג פונג בו השופט הוא ה'מוסר הקלסי' שחל רק על השחקן שאינו מוסלמי.
ללא יוצא מן הכלל הפינג פונג הזה מבזבז משאבים וחיים, ובסופו של דבר בלאוו הכי מטיחים את האגרוף. תמיד מאוחר ויקר.
דוגמה קרובה. (אני לא דן במחדלים שאיפשרו את חטיפת החיילים. אל נכון היה צריך להיות אולטימטום עומד ליירא את החוטפים הפוטנציאלים) משלמדנו על חטיפת החיילים בלבנון, האם התגובה של ריצת אמוק אחרי הנחטפים אל תוך מארב שעלה כל כך יקר היתה נכונה? ודאי שלא. נכון היה להכריז על אולטימטום חד וחלק, לאמור: תוך שלוש שעות אנו רוצים לראות את החטופים מוחזרים לישראל. אי עמידה בדרישה יגרור מחיר כזה וכזה שיוטל על ה'ביצה' ממנה באו 'יתושי' החוטפים. ( ואכן, במידתיות נאותה, דהיינו מכה כואבת מאוד מאוד). המלחמה הייתה נחסכת.
מי שעיניו פקוחות מבחין על נקלה בתנועה העולמית לכוון הסנקציות והאולטימטה. לעולם חפץ-חיים האיסלם לא מותיר ברירה.
אני אולי לא אזכה לשחרור מעול האיסלם, האיסלם האמיתי, זה של בין-לאדן, אבל החופש בוא יבוא. המערב חייב להתנער. והוא יתנער.